בעד מי אני אצביע?

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט, מנהיג דגול בשלום ובמלחמה, נבחר בפעם הרביעית, החליט העם האמריקני לצמצם לשתיים את תקופות הכהונה של הנשיא. נראה שהציבור הישראלי אומר ששלוש תקופות הכהונה של נתניהו הן די והותר

בעד מי אני אצביע?

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט, מנהיג דגול בשלום ובמלחמה, נבחר בפעם הרביעית, החליט העם האמריקני לצמצם לשתיים את תקופות הכהונה של הנשיא. נראה שהציבור הישראלי אומר ששלוש תקופות הכהונה של נתניהו הן די והותר

אזרח סובייטי בא להצביע בקלפי. נתנו לו מעטפה חתומה ואמרו לו לשלשל אותה לקלפי. "האם מותר לי לראות בעד מי אני מצביע?" שאל. "מובן שלא!" השיב הפקיד בתרעומת, "אצלנו בברית המועצות הבחירות הן חשאיות!". 

גם בישראל הבחירות הן חשאיות. לכן לא אגיד לכם בעד מי אני מצביע. מובן מאליו שלא אהיה חצוף ולא אגיד לכם בעד מי להצביע. אבל אפרט את הקווים שינחו אותי בדרכי לקלפי. 

אנחנו בוחרים בממשלה שתנהיג את ישראל בארבע השנים הבאות. אילו הייתה זאת תחרות יופי, הייתי מצביע בעד יאיר לפיד. יש לו פנים יפות. 

אילו היה עלינו לבחור במועמד הכי נחמד, הייתי בוחר בלי היסוס במשה כחלון. הוא נראה איש נחמד מאוד, בן למשפחה מזרחית, ששבר את המונופול של טייקוני הסלולאריים. אבל אין קשר בין הבחירות לבין סימפטיה. 

אילו חיפשתי איש תרבותי ומנומס, המועמד המועדף שלי היה יצחק הרצוג. הוא אדם הגון, בן למשפחה טובה. וכן הלאה. אילו חיפשתי שומר סף של ברים, הייתי בוחר באביגדור ליברמן. אילו חיפשתי מנחה טלוויזיה, יאיר ונתניהו היו באים בחשבון. אבל אני מחפש אדם שימנע את המלחמה הבאה (ואולי אפילו יקרב את השלום), שיחזיר לנו מידה של צדק סוציאלי, שיישים קץ להפליית הנשים, הערבים והמזרחים, שיחזיר לקדמותן את מערכות הבריאות, החינוך והשירותים החברתיים.  

אתחיל בחלק הקל: בעד מי לא אצביע בשום מקרה. 

בימין הקיצוני מופיע אלי ישי ומפלגת "ביחד". את ישי מעולם לא חיבבתי. כשכיהן בשר הפנים, לפני שפרש מש"ס, הוא רדף את פליטי סודאן ואריתריאה ללא רחמים, ללא קורטוב של חמלה. כאשר התייאש אלי ישי מהסיכוי שמפלגתו תעבור את אחוז החסימה החדש, הוא כרת ברית עם תלמידי הרב מאיר כהנא, שבית המשפט העליון כינה אותו פאשיסט. מס' 4 ברשימה הוא ברוך מרזל, שקרא פעם בפומבי לרצוח אותי. טיפה אחת של ציאניד יכולה לקלקל בקבוק שלם של יין טוב. והיין הזה מסריח מלכתחילה.  

הבא בתור הוא אביגדור ליברמן. בתעמולת הבחירות שלו מככבת הדרישה לערוף בגרזן את ראשיהם של אזרחים ערביים שאינם די נאמנים למדינה (אני לא ממציא את זה). 

לא הרחק משם ניצב נפתלי בנט, יזם ההייטק לשעבר, בעל פני התינוק והכיפה הקטנה ביותר עלי אדמות. הוא השתלט על המפד"ל ושינה את פניה. המפד"ל הייתה פעם מפלגה מתונה מאוד. היא בלמה את יצר ההרפתקנות של דויד בן גוריון. אך מערכת החינוך הממלכתית דתית, הנתונה לשליטת המפלגה, חינכה דורות של קיצונים. עכשיו זוהי מפלגת המתנחלים ואנשי "תג מחיר" ובנט מחזר אחרי צעירים חילוניים השונאים ערבים ואוהבים מלחמה, אנשים שהיו מצביעים בעד הליכוד. 

(צילום: נירה ידין)
(צילום: נירה ידין)

כך אנחנו מגיעים אל הליכוד, מפלגתו של "המלך ביבי", כפי שכינה אותו השבועון "טיים". בנימין נתניהו לוחם על חייו הפוליטיים וזה די מוזר. רק לפני חודשים אחדים, כאשר החליט לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חדשות, הוא לא חלם על מצב ביש שכזה. אז היה נדמה שאי אפשר לעצור את צעידת המדינה ימינה, ימינה, ימינה. היה נדמה ששלטון נתניהו הוא תופעת טבע או מצוות אלוקים. שהשמאל עומד להגיע אל קצו העגום. שהמרכז מתאדה. שכל מטרת הבחירות היא לאפשר לנתניהו להחליף את הסוסים (ויש אומרים: החמורים). 

והנה אנחנו עומדים, ימים מעטים לפני הבחירות, והליכוד כמעט מיואש. מדוע? איך? 

נראה שנתניהו פשוט נמאס. מספיק זה מספיק. 

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט, מנהיג דגול בשלום ובמלחמה, נבחר בפעם הרביעית, החליט העם האמריקני לצמצם לשתיים את תקופות הכהונה של הנשיא. נראה שהציבור הישראלי אומר ששלוש תקופות הכהונה של נתניהו הן די והותר, תודה רבה. 

באינטרנט מתרוצץ עכשיו קליפ מצולם, שבו נראה נתניהו עומד ליד דוכן הנואמים של הקונגרס האמריקני, וכמו מורה להתעמלות בבית ספר (או כמאמן של אריות מאולפים בקרקס) מפקד על חברי הקונגרס: "לקום! לשבת! לקום! לשבת!" 

יוצרי התעמולה של הליכוד קיוו שמראה זה יקפיץ את מעמדו של נתניהו בסקרים. ואכן, במשך ימים אחדים הראו הסקרים שהליכוד עלה מ-21 מושבים עלובים ל-23. אך חיש מהר ירד הליכוד שוב ל-21, בעוד שהרצוג הגיע ל-24. יתכן שהסנטורים לא קפצו לגובה הדרוש. 

לאן נודדים קולות הליכוד? קודם כול, למפלגתו של בנט. זה לא היה מהווה אסון כל כך גדול לנתניהו, מכיוון שבנט יהיה נאלץ לתמוך בו גם בכנסת הבאה, על אף השנאה השוררת ביניהם. אבל אחדים מהקולות יעברו מהליכוד למפלגות ה"מרכז" של כחלון ולפיד, שלא ברור במי יבחרו. 

כחלון צמח בליכוד. הוא היה חבר מפלגה טיפוסי, בן לעולים מטריפולי שבלוב, ילד התפנוקים של מרכז הליכוד. חבר ליכוד יכול להצביע בעד כחלון במצפון שקט, בייחוד אם הוא רוצה לשנות את המצב החברתי ולשפר את מצב העניים. 

לפיד נמצא במצב דומה, אך יש ביניהם הבדל גדול אחד: הוא כבר היה שר האוצר, בעוד שכחלון רק חפץ להגיע למקום הזה. אמנם, לפיד מסביר בהתלהבות את הישגיו האדירים בתפקיד שר האוצר, אך דעת הציבור היא שסיכום הצלחותיו הוא ככה ככה, אם לא כישלון גמור. 

איש אינו יודע – ויתכן שגם הם עצמם אינם יודעים – אם כחלון ולפיד יתמכו בממשלה של נתניהו או של הרצוג. גם זה וגם זה אפשרי. אין בעיות. זה יכול להיות כמו במכירה פומבית: מי שמציע מחיר יותר גבוה. יותר שרים. יותר תקציבים. יותר ג'ובים. זה יהיה תלוי, מן הסתם, בתוצאות הבחירות. 

אותו הדבר נכון לגבי המפלגות החרדיות – ש"ס המזרחית ויהדות התורה האשכנזית. הן מאמינות באלוהים ובכסף – ואלוהים אומר להן להצטרף לקואליציה שתציע להן הכי הרבה כסף. 

כך שיש עכשיו ארבע מפלגות "מרכז" העשויות להחליט מי מהשניים, נתניהו או הרצוג, יהיה ראש הממשלה הבא. מפלגתו המצטמקת של ליברמן יכולה להיות החמישית. מובן שלא אחלום להצביע בעד אחת המפלגות האלה. מה נשאר? הבחירה היא בין שלוש אפשרויות: העבודה (הנקראת עכשיו "המחנה הציוני"), מרצ והרשימה המשותפת (הערבית). 

הרשימה המשותפת מורכבת מארבע מפלגות שונות מאוד: אחת קומוניסטית, אחת  איסלמיסטית, אחת לאומנית ואחת אישית. הן התחתנו תחת איומי אקדח – האקדח של ליברמן, שקיווה לגרש את כולן מהכנסת באמצעות אחוז חסימה יותר גבוה. בתשובה התאגדו כל הארבע ויצרו רשימה אחת משותפת, המגיעה עכשיו למקום השלישי בסקרים – בעוד שליברמן עצמו מפרפר ליד אחוז החסימה. על כך נאמר: בור כרה ויחפרהו.   

במשטר הקיים, הערבים הם אזרחים מדרגה שנייה, מופלים לרעה ולעתים גם נרדפים. מה יהיה יותר אנושי מצד בוחר יהודי הגון מאשר להצביע בעד רשימה זו? מבחינתי זה טבעי לגמרי, מכיוון שמילאתי ב- 1984 תפקיד מרכזי בהקמת "הרשימה המתקדמת לשלום", המפלגה הישראלית היחידה שבה היו ערבים ויהודים משולבים לגמרי, אף יותר מחד"ש. 

אבל הרשימה המשותפת יצרה בעיה. היא סירבה להיכנס להסכם עודפים עם מרצ. מפלגות המרכז שמאל עיבדו תכנית של הסכמי עודפים, שהייתה מונעת אובדן של קולות. על פי התכנית, הרשימה המשותפת הייתה צריכה לעשות הסכם עודפים עם מרצ. זה היה עשוי להוסיף מנדט לאחת מהן – ועל כן לגוש המרכז שמאל כולו. מנדט זה עשוי (או עלול) להיות גורלי. 

הרשימה המשותפת סירבה, מפני שמרצ היא מפלגה ציונית. יכול להיות שההחלטה הגיונית מבחינתה, מפני שבוחרים ערביים מסוימים היו אולי מסרבים להצביע בכלל, אילו חששו שקולם עלול להגיע למפלגה יהודית "ציונית". אך זה מראה שבכל נקודת הכרעה עלולים האסלאמיסטים והלאומנים שברשימה למנוע מהרשימה להצביע בעד שלום. לי יש בעיה עם זה. 

נשאר לי לבחור בין שתי רשימות – בין מרצ ובין "המחנה הציוני". מרצ קרובה לדיעותי הרבה יותר מאשר המחנה הגדול. אך רק המחנה הגדול יכול להדיח את הליכוד מהשלטון. הבעיה לא הייתה קיימת, אילו התקבלה הצעתי להקמת רשימה גדולה ומאוחדת של כל מפלגות המרכז שמאל, המחנה הציוני, מרצ, לפיד ועוד. אבל כל המפלגות האלה סירבו. 

על כן אני צריך להתמודד עכשיו עם השאלה: האם להצביע הצבעה אידיאולוגית בעד מרצ או הצבעה פרגמטית בשביל המחנה הציוני, שסיכוייו לשים קץ לשלטון נתניהו והליכוד יגדלו ככל שיהיו לו מנדטים רבים יותר. אבל למפלגה זו יש הרבה מאוד פגמים, שאני מודע להם היטב. ויש חשש כלשהו שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה.

אוטו פון ביסמארק, מגדולי המדינאים של כל הזמנים, אמר כידוע שהפוליטיקה היא האמנות של האפשרי. יש עכשיו אפשרות לעצור את מצעד הימין ולהחזיר למדינה מידה של שפיות. 

אז איך אצביע?  

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

אזרח סובייטי בא להצביע בקלפי. נתנו לו מעטפה חתומה ואמרו לו לשלשל אותה לקלפי. "האם מותר לי לראות בעד מי אני מצביע?" שאל. "מובן שלא!" השיב הפקיד בתרעומת, "אצלנו בברית המועצות הבחירות הן חשאיות!". 

גם בישראל הבחירות הן חשאיות. לכן לא אגיד לכם בעד מי אני מצביע. מובן מאליו שלא אהיה חצוף ולא אגיד לכם בעד מי להצביע. אבל אפרט את הקווים שינחו אותי בדרכי לקלפי. 

אנחנו בוחרים בממשלה שתנהיג את ישראל בארבע השנים הבאות. אילו הייתה זאת תחרות יופי, הייתי מצביע בעד יאיר לפיד. יש לו פנים יפות. 

אילו היה עלינו לבחור במועמד הכי נחמד, הייתי בוחר בלי היסוס במשה כחלון. הוא נראה איש נחמד מאוד, בן למשפחה מזרחית, ששבר את המונופול של טייקוני הסלולאריים. אבל אין קשר בין הבחירות לבין סימפטיה. 

אילו חיפשתי איש תרבותי ומנומס, המועמד המועדף שלי היה יצחק הרצוג. הוא אדם הגון, בן למשפחה טובה. וכן הלאה. אילו חיפשתי שומר סף של ברים, הייתי בוחר באביגדור ליברמן. אילו חיפשתי מנחה טלוויזיה, יאיר ונתניהו היו באים בחשבון. אבל אני מחפש אדם שימנע את המלחמה הבאה (ואולי אפילו יקרב את השלום), שיחזיר לנו מידה של צדק סוציאלי, שיישים קץ להפליית הנשים, הערבים והמזרחים, שיחזיר לקדמותן את מערכות הבריאות, החינוך והשירותים החברתיים.  

אתחיל בחלק הקל: בעד מי לא אצביע בשום מקרה. 

בימין הקיצוני מופיע אלי ישי ומפלגת "ביחד". את ישי מעולם לא חיבבתי. כשכיהן בשר הפנים, לפני שפרש מש"ס, הוא רדף את פליטי סודאן ואריתריאה ללא רחמים, ללא קורטוב של חמלה. כאשר התייאש אלי ישי מהסיכוי שמפלגתו תעבור את אחוז החסימה החדש, הוא כרת ברית עם תלמידי הרב מאיר כהנא, שבית המשפט העליון כינה אותו פאשיסט. מס' 4 ברשימה הוא ברוך מרזל, שקרא פעם בפומבי לרצוח אותי. טיפה אחת של ציאניד יכולה לקלקל בקבוק שלם של יין טוב. והיין הזה מסריח מלכתחילה.  

הבא בתור הוא אביגדור ליברמן. בתעמולת הבחירות שלו מככבת הדרישה לערוף בגרזן את ראשיהם של אזרחים ערביים שאינם די נאמנים למדינה (אני לא ממציא את זה). 

לא הרחק משם ניצב נפתלי בנט, יזם ההייטק לשעבר, בעל פני התינוק והכיפה הקטנה ביותר עלי אדמות. הוא השתלט על המפד"ל ושינה את פניה. המפד"ל הייתה פעם מפלגה מתונה מאוד. היא בלמה את יצר ההרפתקנות של דויד בן גוריון. אך מערכת החינוך הממלכתית דתית, הנתונה לשליטת המפלגה, חינכה דורות של קיצונים. עכשיו זוהי מפלגת המתנחלים ואנשי "תג מחיר" ובנט מחזר אחרי צעירים חילוניים השונאים ערבים ואוהבים מלחמה, אנשים שהיו מצביעים בעד הליכוד. 

(צילום: נירה ידין)
(צילום: נירה ידין)

כך אנחנו מגיעים אל הליכוד, מפלגתו של "המלך ביבי", כפי שכינה אותו השבועון "טיים". בנימין נתניהו לוחם על חייו הפוליטיים וזה די מוזר. רק לפני חודשים אחדים, כאשר החליט לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חדשות, הוא לא חלם על מצב ביש שכזה. אז היה נדמה שאי אפשר לעצור את צעידת המדינה ימינה, ימינה, ימינה. היה נדמה ששלטון נתניהו הוא תופעת טבע או מצוות אלוקים. שהשמאל עומד להגיע אל קצו העגום. שהמרכז מתאדה. שכל מטרת הבחירות היא לאפשר לנתניהו להחליף את הסוסים (ויש אומרים: החמורים). 

והנה אנחנו עומדים, ימים מעטים לפני הבחירות, והליכוד כמעט מיואש. מדוע? איך? 

נראה שנתניהו פשוט נמאס. מספיק זה מספיק. 

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט, מנהיג דגול בשלום ובמלחמה, נבחר בפעם הרביעית, החליט העם האמריקני לצמצם לשתיים את תקופות הכהונה של הנשיא. נראה שהציבור הישראלי אומר ששלוש תקופות הכהונה של נתניהו הן די והותר, תודה רבה. 

באינטרנט מתרוצץ עכשיו קליפ מצולם, שבו נראה נתניהו עומד ליד דוכן הנואמים של הקונגרס האמריקני, וכמו מורה להתעמלות בבית ספר (או כמאמן של אריות מאולפים בקרקס) מפקד על חברי הקונגרס: "לקום! לשבת! לקום! לשבת!" 

יוצרי התעמולה של הליכוד קיוו שמראה זה יקפיץ את מעמדו של נתניהו בסקרים. ואכן, במשך ימים אחדים הראו הסקרים שהליכוד עלה מ-21 מושבים עלובים ל-23. אך חיש מהר ירד הליכוד שוב ל-21, בעוד שהרצוג הגיע ל-24. יתכן שהסנטורים לא קפצו לגובה הדרוש. 

לאן נודדים קולות הליכוד? קודם כול, למפלגתו של בנט. זה לא היה מהווה אסון כל כך גדול לנתניהו, מכיוון שבנט יהיה נאלץ לתמוך בו גם בכנסת הבאה, על אף השנאה השוררת ביניהם. אבל אחדים מהקולות יעברו מהליכוד למפלגות ה"מרכז" של כחלון ולפיד, שלא ברור במי יבחרו. 

כחלון צמח בליכוד. הוא היה חבר מפלגה טיפוסי, בן לעולים מטריפולי שבלוב, ילד התפנוקים של מרכז הליכוד. חבר ליכוד יכול להצביע בעד כחלון במצפון שקט, בייחוד אם הוא רוצה לשנות את המצב החברתי ולשפר את מצב העניים. 

לפיד נמצא במצב דומה, אך יש ביניהם הבדל גדול אחד: הוא כבר היה שר האוצר, בעוד שכחלון רק חפץ להגיע למקום הזה. אמנם, לפיד מסביר בהתלהבות את הישגיו האדירים בתפקיד שר האוצר, אך דעת הציבור היא שסיכום הצלחותיו הוא ככה ככה, אם לא כישלון גמור. 

איש אינו יודע – ויתכן שגם הם עצמם אינם יודעים – אם כחלון ולפיד יתמכו בממשלה של נתניהו או של הרצוג. גם זה וגם זה אפשרי. אין בעיות. זה יכול להיות כמו במכירה פומבית: מי שמציע מחיר יותר גבוה. יותר שרים. יותר תקציבים. יותר ג'ובים. זה יהיה תלוי, מן הסתם, בתוצאות הבחירות. 

אותו הדבר נכון לגבי המפלגות החרדיות – ש"ס המזרחית ויהדות התורה האשכנזית. הן מאמינות באלוהים ובכסף – ואלוהים אומר להן להצטרף לקואליציה שתציע להן הכי הרבה כסף. 

כך שיש עכשיו ארבע מפלגות "מרכז" העשויות להחליט מי מהשניים, נתניהו או הרצוג, יהיה ראש הממשלה הבא. מפלגתו המצטמקת של ליברמן יכולה להיות החמישית. מובן שלא אחלום להצביע בעד אחת המפלגות האלה. מה נשאר? הבחירה היא בין שלוש אפשרויות: העבודה (הנקראת עכשיו "המחנה הציוני"), מרצ והרשימה המשותפת (הערבית). 

הרשימה המשותפת מורכבת מארבע מפלגות שונות מאוד: אחת קומוניסטית, אחת  איסלמיסטית, אחת לאומנית ואחת אישית. הן התחתנו תחת איומי אקדח – האקדח של ליברמן, שקיווה לגרש את כולן מהכנסת באמצעות אחוז חסימה יותר גבוה. בתשובה התאגדו כל הארבע ויצרו רשימה אחת משותפת, המגיעה עכשיו למקום השלישי בסקרים – בעוד שליברמן עצמו מפרפר ליד אחוז החסימה. על כך נאמר: בור כרה ויחפרהו.   

במשטר הקיים, הערבים הם אזרחים מדרגה שנייה, מופלים לרעה ולעתים גם נרדפים. מה יהיה יותר אנושי מצד בוחר יהודי הגון מאשר להצביע בעד רשימה זו? מבחינתי זה טבעי לגמרי, מכיוון שמילאתי ב- 1984 תפקיד מרכזי בהקמת "הרשימה המתקדמת לשלום", המפלגה הישראלית היחידה שבה היו ערבים ויהודים משולבים לגמרי, אף יותר מחד"ש. 

אבל הרשימה המשותפת יצרה בעיה. היא סירבה להיכנס להסכם עודפים עם מרצ. מפלגות המרכז שמאל עיבדו תכנית של הסכמי עודפים, שהייתה מונעת אובדן של קולות. על פי התכנית, הרשימה המשותפת הייתה צריכה לעשות הסכם עודפים עם מרצ. זה היה עשוי להוסיף מנדט לאחת מהן – ועל כן לגוש המרכז שמאל כולו. מנדט זה עשוי (או עלול) להיות גורלי. 

הרשימה המשותפת סירבה, מפני שמרצ היא מפלגה ציונית. יכול להיות שההחלטה הגיונית מבחינתה, מפני שבוחרים ערביים מסוימים היו אולי מסרבים להצביע בכלל, אילו חששו שקולם עלול להגיע למפלגה יהודית "ציונית". אך זה מראה שבכל נקודת הכרעה עלולים האסלאמיסטים והלאומנים שברשימה למנוע מהרשימה להצביע בעד שלום. לי יש בעיה עם זה. 

נשאר לי לבחור בין שתי רשימות – בין מרצ ובין "המחנה הציוני". מרצ קרובה לדיעותי הרבה יותר מאשר המחנה הגדול. אך רק המחנה הגדול יכול להדיח את הליכוד מהשלטון. הבעיה לא הייתה קיימת, אילו התקבלה הצעתי להקמת רשימה גדולה ומאוחדת של כל מפלגות המרכז שמאל, המחנה הציוני, מרצ, לפיד ועוד. אבל כל המפלגות האלה סירבו. 

על כן אני צריך להתמודד עכשיו עם השאלה: האם להצביע הצבעה אידיאולוגית בעד מרצ או הצבעה פרגמטית בשביל המחנה הציוני, שסיכוייו לשים קץ לשלטון נתניהו והליכוד יגדלו ככל שיהיו לו מנדטים רבים יותר. אבל למפלגה זו יש הרבה מאוד פגמים, שאני מודע להם היטב. ויש חשש כלשהו שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה.

אוטו פון ביסמארק, מגדולי המדינאים של כל הזמנים, אמר כידוע שהפוליטיקה היא האמנות של האפשרי. יש עכשיו אפשרות לעצור את מצעד הימין ולהחזיר למדינה מידה של שפיות. 

אז איך אצביע?  

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן