אחד המוסדות שהעולם החדש של האינטרנט והרשתות החברתיות החריב הוא לוח המודעות. בתקופת לימודיי בישיבה, לפני כעשור, לוח המודעות של הישיבה היה מקום מפלט ומקלט מסדר היום התובעני, ובה בעת גם המקום בו כולם נפגשים, מתעדכנים, מרכלים ומתפלמסים בעל פה. ניתן היה למצוא מודעות אֵבֶל לצד הזמנות לחתונה, ברושוּרים או פליירים לצד בקשות "דרושים".

לרוב אני מנסה להימנע מנוסטלגיה, והרי חסר לנו צער בעולם?.. הפייסבוק והרשתות החברתיות ייתרו את לוח המודעות ובכך ישנו חיסרון גדול – האיון של הגיוון, הצבעוניות, ההטרוגניות וכן של מעגל החיים המשתקפים מלוח המודעות, שהרי לוחות המודעות הווירטואליים הם ייעודיים – לוח דרושים לחוד ולוח מכירות לחוד, ובעידן הייעודיות, קרוב לוודאי שלא היית נתקל במודעה אם לא חיפשת אותה.

בלוח המודעות המקורי היה מקום גם למודעות ביזריות כמו זו שנתקל בה שמואל אַש, גיבור ספרו החדש של עמוס עוז, "הבשורה על-פי יהודה". מודעה זו, שכותרתה "הצעה לקשר אישי", מבקשת סטודנט למדעי הרוח שמדי יום יארח חברה לזקן נכה כבן שבעים תמורת מגורים בביתו ושכר צנוע. אַש נענה להצעה, וכך הוא מגיע אל בית האבן הישן של אותו זקן, גרשום ואלד, ושל עתליה אברבנאל, בסמטת הרב אלבז שבמורד שכונת שערי חסד בירושלים.

**

המקריות שבה אַש מתגלגל אל ביתם אפוף המסתורין של ואלד ואברבנאל מהווה פתיחה נהדרת לרומן. התחלה זו מדמה את הליך הקריאה עצמו: אַש והקורא צוללים אל עבר הלא נודע, נחשפים ביחד לסודותיו של הבית ולסיפורי החיים והמוות של דייריו, בעבר ובהווה.

אולם מסתורין זה אינו מתמצה ברומאן, ובמקום להתמקד בשלושת דיירי הבית ברחוב הרב אלבז, הספר בוחר לנבור בפולמוסים שליוו את ימי "המדינה שבדרך" ובספרות המחקרית אודות יהודה איש קריות, תלמידו של ישו הנוצרי – מושא עבודת התואר השני של אַש, העבודה אשר נטש.

בכך נראה כי עוז חוטא פעמיים, הן לחקר ההיסטוריה והדתות והן לקוראיו: לחקר ההיסטוריה והדתות הוא חוטא בכך שהוא מפריח את רעיונותיו של שמואל אודות יהודה ללא ביסוס, בניגוד למקובל בעולם המחקר, ואת הוויכוח שליווה את הקמת המדינה אינו מצמיד לקונטקסט הדרוש. אך כיוון שאין עיסוקנו במחקר, לחטא זה נניח.

החטא השני של עוז הוא זניחת הרכיב הנרטיבי של הספר והתמקדות בשני הפולמוסים –  הבגידה לכאורה של יהודה איש קריות והוויכוח של קום המדינה, תוך ניסיון לחיבור מלאכותי בין שני הסיפורים. ודוקו: הספר לא מתרחש באף לא אחת מהתקופות המתוארות: לא בשלהי תקופת בית המקדש השני וערש הנצרות ולא בשנים של קום המדינה; לו היה הספר מלווה את פולמוס הקמת המדינה, למשל, היה להליך הקריאה גם ממד חווייתי, והקורא היה עשוי להיות חי ולהשתתף בסיפור.

**

כמדומני שלעניין זה יפה ההבחנה בין סיפור לתיאור שעשה הפילוסוף המרקסיסטי גיאורג לוקאץ', מהחוג הרעיוני שגיבור הספר אַש כה מעריץ: בסוג הראשון של הרומאנים, זה שלוקאץ' מבכר, התיאורים הם אינהרנטיים והכרחיים למתרחש בסיפור ולגורל דמויותיו. באופן כזה הדרמה המתחוללת ברומאן מהווה גם דרמה נפשית הסוחפת אחריה את הקוראים. תיאור מושלם הוא תיאור ההופך את "הרקע" להתרחשות למוכרח, ומעבר למקרי.

בסוג השני של הרומאנים, לעומת זאת, התיאורים אמנם "מושלמים" בציוריותם, אולם הם רק מצע לסיפור, תמונה ואפיזודה בסיפור. מהבחינה הזו "הבשורה על-פי יהודה" דומה יותר לסוג השני: עלילתו ממוקמת בירושלים בעשור השני של המדינה, אך הוא היה יכול להתרחש גם עשור או שניים אחר כך ובכל מקום אחר בארץ או בעולם.

אף אדם, בוודאי לא מבקר ספרות בן-תשחורת וזב-חוטם כמוני, לא ייקח מעמוס עוז את יכולת הכתיבה המופלאה שלו, כפי שזו באה לידי ביטוי גם ברומאן "הבשורה על-פי יהודה". אולם חבל שעוז אינו מתעל את כתיבתו לרומאן פר אקסלנס, במקום לפולמוס היסטורי או רעיוני במסווה של רומאן.

הבשורה על-פי יהודה, עמוס עוז, הוצאת כתר ספרים, 312 עמ', 2014