Skip to content

בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן/ חיים סבתו – סקירה וביקורת

"אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן / הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן / עִלַּת הָעִלּוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן / כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ יְיָ / בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה / רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה / מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה / רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ / רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה / מַיִם עֲמֻקִּים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה / תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה / […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

שם הספר, "בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", ספרו החמישי של חיים סבתו, לקוח מתוך השורה הפותחת בפיוט "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן" שחיבר רבי אברהם מימין במאה השש-עשרה. הפיוט, המשופע במונחים מתורת הקבלה, מתאר את תנועת התזזית מן הנסתר לגלוי, תנועה המאפיינת את החוויה הדתית לסוגיה. זו גם התנועה הנפשית של המחבר: מהאמונה באל ועד לתחושת הסתר הפנים ממנו, מן ההבטחה הצפונה במונח הדתי "ארץ ישראל" ועד לסדיקה מסוימת של האשליה בדמות מדינת ישראל הממשית, וחוזר חלילה.

באמצעות פיוט זה, שמילותיו שוזרות את הספר לכל אורכו, ממשיך סבתו את הדרך אותה התווה בארבעת ספריו הקודמים, והיא לחבר בין המסורת היהודית ובין המציאות הישראלית. ברובד הראשוני החיבור הוא ליניארי, מדינת ישראל היא חוליה טבעית בשרשרת הדורות היהודית. היא התגלמות כיסופי היהודים במשך אלפיים שנות גלות. מהזווית הזו, אין זה מפתיע שהמנגינה של הפיוט "אל מסתתר" התגלגלה לאחד מהשירים של ראשית הציונות.

אך ברובד השני החיבור בין היהדות לציונות נעשה באמצעות תנועת המטוטלת שבין ההסתר לגילוי: מצד אחד האל מסתתר: אין רציפות אמונית, אין ביטחון שמדינת ישראל היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו, כפי שמאמינים בציונות הדתית, אין ביטחון שעיניו של אלוהים משגיחות עליה. כך אני מבין את חזרתו של סבתו למלחמת יום כיפור, אחרי שכבר הרחיב על חוויותיו ממנה בספרו "תיאום כוונות". מאידך, יש תנועה חזרה אל האמונה התמימה, אל ראשית הציונות ואולי אף למעלה מזה: מתוך מלחמת יום כיפור צומחת האמונה, מתוך ההסתר רואים את הגילוי.

"בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן", אמנם לא מצהיר על עצמו ככזה, אך הספר הוא למעשה מֶמוּאָר (ספר זיכרונות) של המחבר. הספר מדלג, באופן לא עקבי, בין תחנות שונות בחייו של המחבר ובני משפחתו: מילדותו במעברת בית מזמיל בירושלים, עבור בבחרותו בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" ועד לשירותו הצבאי במלחמת יום-כיפור ברמת הגולן, כשבדרך הוא מספר על קרובי משפחתו ועל גבורת עלייתם ארצה של עקורים שונים, מאירופה, מארצות ערב ומצפון אפריקה.

הכתיבה הפרגמנטית, שקופצת מקהיר שבמצרים לנַפַח שבגולן ומשם בחזרה לילדות בבית מזמיל, משקפת בהחלט משהו מהשבריריות שמאפיינת את תחושתם הקיומית של המהגרים-עולים לארץ ישראל, ובכך משרתת את אחת ממטרותיו של הספר – העברת תחושת התלישות מהמחבר לקוראים.

יחד עם זאת קרוב לוודאי שאין מדובר בכוונת מכוון אלא עריכת-פְּחת, ויעיד על כך המעין-פרולוג שפותח את הספר, ובו המחבר מתאר כיצד העט שלו הוליך אותו במקום שהוא ימשול בעטו: "סובב סובב הקולמוס ועל חלבּ שבסוריה הוא כותב. סבור אני שאני מטהו כרצוני אבל הוא הולך לו על פי דרכו לקהיר שבמצרים. שב אני ומטהו על צדו, והוא לנַפַח שבגולן הוא מתפרץ, לוחץ אני עליו בכל כוחי, והוא חוזר וסובב לבית מזמיל". נראה לי כי המוניטין המצוינים של סבתו עמדו לו הפעם לרועץ: לו היה מוכשר פחות, ככל הנראה היה זוכה לעריכה יותר קפדנית.

בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן, חיים סבתו, ידיעות ספרים-ספרי עליית הגג-ספרי חמד מוציאים לאור, 2014, 187 עמ'

1 Comment

  1. גידי
    18 באפריל 2015 @ 7:53

    אודי ראה הקשר בין בשפריר חביון ליעקב אורלנד בשירו רב הלילה. (זאב גלילי)

    רב הלילה, רב שירנו

    הבוקע לשמיים,

    שובי שובי הורתנו,

    מחודשת שבעתיים.

    שובי שובי ונסוב,

    כי דרכנו אין לה סוף,

    כי עוד נמשכת השרשרת,

    כי ליבנו לב אחד

    מעולם ועדי עד,

    כי עוד נמשכת השרשרת.

    "הקשר בין רב הלילה לבשפריר חביון

    כל אחד מפרקי הספר בנוי כסיפור לכאורה נפרד העומד בפני עצמו, שיש בו נקודת שיא, לעתים גלויה לעתים סמויה. אך הפרק שהוא שיאו של הספר, המאחד את כל הפרקים, מספר על הגילוי שהמנגינה העממית לכאורה שבה שרים את "רב הלילה" לקוחה מן המנגינה בה שרו חסידי צאנז את בשפרירי חביון. אשה המקורבת לחצר צאנז כתבה לסבתו מכתב בעקבות "תאום כוונות". סבתו כתב שם כי בחסידות צאנז שרים בסעודה שלישית את בשפריר חביון והיא פקפקה בכך. כדי לבדוק את העניין הלכה לחצר צאנז בנתניה ושם גילתה שהרבי דורש בשפריר חביון ובתום הדרשה שרו החסידים את הפיוט בניגון מדבק. הואיל ויצאה שבת ביקשה רשות להקליט את הניגון ושלחה את הקלטת לסבתו בצרוף למכתבה. הקלטת הייתה מונחת בצד זמן רב עד שיום אחד השמיע אותה והופתע: "הניגון לא שלנו הוא. לא ניגון מתגעגע מתרפק אלא ניגון מתרונן ומדבק ואת הניגון הזה אני מכיר שנים רבות לא מבית הכנסת… הוא השיר שכתב המשורר יעקב אורלנד 'רב הלילה רב שירנו הבוקר לשמים' הוא הניגון שרקדו בנערותי בבני עקיבא".

    בתו של יעקב אורלנד פתרה את התעלומה. וכך סיפרה: "סבא שב מסעודה שלישית[בשטיבל החסידי בחצר בויאן בירושלים] עם השיר "אל מסתתר בשפריר חביון" בניגון חסידי מדבק. הניגון לא עזב אותו יומם ולילה… אבי יעקב אורלנד שמע את הפיוט חוזר ומתנגן בבית… וגמר בדעתו שיחבר לנעימת החסידים… את השיר 'רב הלילה רב שירנו' השיר ששרו החלוצים".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן