Skip to content

"חסד עצמי" בתיאטרונטו: גבר הולך לאיבוד – וכובש את לב הצופים

יונתן צ'רצ'י מצליח לרגש ולחדור למחזור הדם של הקהל - למרות חסרונות בולטים במחזה שכתב
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

מה שרציתי לעשות אחרי שההצגה "חסד עצמי" הסתיימה, זה לחבק את יונתן צ'רצ'י. מגיע לו חיבוק על המשחק, על הצניעות, על האמינות ועל כך שהצליח לגעת בעצמו – וכך לגעת בצופים. צ'רצי' לא משחק, הוא חי על הבמה, הדמות שהוא מציג יוצאת לו בקלות, כמעט בקלילות, למרות הכאב ועוד כמה נושאים לא פשוטים שהוא מתמודד איתם.

לא הייתי מעניק לו חיבוק על המחזה שכתב, שנותן בעיקר טעימות ולא הולך עד הסוף. צ'רצ'י והבמאי-השותף רני בלייר עשו לעצמם עבודה קלה מדי כאשר לא העמיקו היכן שניתן היה להעמיק. רוב הזמן הם הסתפקו ברפרוף על פני חיים שלמים של ילד שגדל במעברה, גבר צעיר שנאלץ להתמודד עם מזרחיותו ושחקן מתבגר שמחפש משמעות לחייו ומתמודד עם פחד מזוגיות, מאהבה, מהזמן שעובר. רוב הזמן צ'רצ'י נחמד מדי על הבמה, וזאת אני זוקף גם לחובת המחזה.

הומור עצמי. צ'רצ'י. צילום: ז'ראר אלון

ויחד עם זאת "חסד עצמי" מצליחה לגעת כי צ'רצ'י הוא שחקן מצוין, שיודע לכבוש את לב הקהל. על החסרונות הבולטים במחזה הוא מחפה במשחק נוגע ללב, שחודר למחזור הדם של הצופים ומעורר אותם למחשבה. בעיקר הוא נוגע ללב במקומות שבהם הוא מתבונן לתוך עצמו, גבר באמצע החיים, ששואל שאלות שכולם פוחדים לשאול ומנסה לשרוד את עצמו לדעת. צ'רצ'י אינו נופל למקום שבו שחקנים בהצגות יחיד נוטים ליפול – הוא אינו מתקרבן וגם את המקומות הכואבים והחשופים הוא יודע לעטוף בהומור עצמי, שסוחט צחוקים מהקהל.

זהו אינו הישג של מה בכך כאשר מדובר בהצגת יחיד נטולת גימיקים וגינונים, שבה שחקן, שעומד לבדו על הבמה, צריך "להחזיק" את הקהל במשך שעה שלמה. אני כותב גם מתוך ניסיון אישי, הייתי בסיפור הזה כאשר העליתי בזמנו הצגת יחיד תובענית במיוחד, "חור באהבה", על-פי בקט, ואני זוכר שהחשש שליווה אותי היה שהקהל לא ישתעמם. כאן אין לצ'רצ'י מה לדאוג. למרות הפגמים ביצירה, ההצגה עוברת מהר, בלי נפילות ואף הותירה אותי "רעב" לעוד. אולי כי "חסד עצמי" אינה הצגה גדולה מהחיים, היא הצגה מהחיים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן