Skip to content

מראה שחורה שעל הקיר

המקום הזה צר מלהכיל את אסופת העממים הזאת. את חבורת השבטים הפראית שמנסה לכבוש לעצמה מטר מרובע ומתקשה להסתדר על פיסת אדמה זעירה. המקום הזה צר מלהכיל את המאמינים והכופרים, המקפחים והמקופחים, הכובשים והנכבשים, המכים והמוכים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

זה לא פוסט-ציוני וגם לא פוסט פוסט-ציוני. זה לא מאמר קינה וגם לא שיר פרידה. אלה מחשבות שנכתבות בימים שאחרי בחירות, בתוך ימים של חג ומועד ומטנף ומכה וגם נופל, בימים שבין המבצע שהיה למלחמה שתהיה, בין חזיונות הפצצה המדומיינת למציאות הנפיצה האמיתית.

גם אם כואבות – המילים האלה מפוכחות. ובשביל לא להתחכם נגיד כאן ועכשיו: העסק הזה נכשל. זה בקושי עבד עד עכשיו, זה לא עובד היום ובוודאי לא יעבוד בעתיד. לא בעתיד הקרוב, בוודאות לא בזה הרחוק.

מצד אחד דגל לאום. מצד שני על פסגת מצדה. כל הסיפור בתצלום אחד (ויקיפדיה)

האקספרימנט הציוני, אם תתעקשו לקרוא לו ככה; הניסיון הזה, היוזמה הזאת, הדבר הזה המכונה מדינה, נכשל. אין לו תקווה, לא תהא לו תקומה. יותר מדי תקווה חסרת בסיס הובילה אותו מלכתחילה, הרבה יותר מדי יוהרה ליוותה אותו לאורך כל דרכו – אינסוף יומרה ורוע חיסלו אותו.  ובדיעבד, זה היה חסר סיכוי מלכתחילה.

אל פיסת האדמה הזאת נאספו והתרבו, בטובתם וגם שלא בטובתם, יותר מדי עמים, הרבה יותר עממים, אוסף אקלקטי וגם ביזארי של שבטים, שלרגע קצר וחולף נדמה היה שיש להם מכנה משותף כלשהו.

אבל לא. ממש לא. אין כאן לא חברה ולא מאוחדת.

הימים האלה של חג, ויותר מהם – הימים האלה שאינם חג אבל גם אינם חול – ממחישים ומכבידים את שמיכת המועקה הישראלית שמכסה אותנו, מכבה אותנו, וסוגרת. וחונקת. בימים האלה האופק שלנו נחסם. ונעלם. אף פעם לא באמת היה לנו אופק, אבל בימים האלה – יותר מתמיד – החומות גבוהות ואטומות. וסוגרות עלינו. הפלישה האלימה לחופים האומללים של האגם הזעיר והמתייבש. ערימות הזוהמה. הכיבוש האלים של כל פיסת חוף. הקריוקי הצעקני מטריף הדעת. הדביקות האיומה. הנהירה בעקבות פקקי התנועה האינסופיים. העדר כולו קיבל חופשה מרוכזת מאונס ויצא לקרב.

אין לנו אופק, ומה שיש הוא קרוב ומעיק וחונק. את הנשימה. את הנשמה. מילא שאנחנו יותר מדי אנשים על מטר מרובע – אנחנו הרבה יותר מדי עמים על אותה פיסת אדמה. ולפני שאנחנו מדברים על שתי מדינות לשני עמים, מתי בפעם האחרונה בדקנו איך והאם אנחנו בכלל מסתדרים עם אחד במדינה אחת? אז זהו, שאנחנו ממש לא עם אחד. מזמן לא. אז כמה אנחנו באמת? מי אנחנו, אסופת השבטים הזו, שמתעקשת להצטופף תחת שכינה אחת, מזיעה, מעיקה, משומשת ומייגעת?

לישראליות החדשה אין אופק ואין לה תוחלת, ובעצם גם אין לה סיבה. אין לה אל אחד ואין לה מנהג אחד; אין לה אידיאה אחת ולא אמונה; אין לה חוקה, לא נשמר בה חוק ואין בה סדר; הישראליות, שאפילו חוקיה לא כותבים – בהיותה "לאום יהודי" וחלילה לא "לאום ישראלי" – בנויה שבטים שבטים, שהקשר ביניהם מצטמצם מיום ליום, משנה לשנה, מדור לדור.

ובעיקר אין לה אופק. מדינה, חברה, עם, גוי גדול – אבל חסר אופקים.

המקום הזה צר מלהכיל את אסופת העממים הזאת. את חבורת השבטים הפראית שמנסה לכבוש לעצמה פיסת אדמה זעירה. המקום הזה צר מלהכיל את המאמינים והכופרים. את המקפחים והמקופחים. את הכובשים והנכבשים. את המכים והמוכים. צפוף המקום הזה, צפוף והמוני ודביק. אחד נכנס לצלחת של השני, איש תוחב את אפו בענייניו של חברו, בכיס של זולתו, בטעמו, בהעדפתו, במנהגיו, באמונותיו.

אנחנו רבים מדי ושונים מדי והמקום הזה קטן מדי. ובעיקר אין לנו אופק אינסופי לאבד בו את מבטנו. אנחנו לחוצים ונלחצים ופוחדים ומפחידים ונלחמים ומגיבים ומבליגים ועומדים ובורחים ומתקדמים ונסוגים ומנצחים ומנוצחים וכובשים ונכבשים ותוקפים ומותקפים.

אנחנו לא עוצרים לרגע, לקחת אוויר, לשאוף אוויר, לנשום עמוק. אנחנו לא עוצרים ונעמדים במקום ומאבדים את מבטנו באופק הרחוק.

כי אין לנו אופק להביט בו.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

8 Comments

  1. שרה
    12 באפריל 2015 @ 14:39

    טובי, טום, וכל הפסימיסטים למיניהם או נכון יותר כל אלה שתמיד רואים רק את האין ולא מסתכלים בכלל לכיוון היש.
    מה אתם מחפשים אוטופיה? אתם עד כדי כך נאיבים? מיואשים? אין דברים כאלה. אף אחד לא מושלם, ואין מקום מושלם על פני כדור הארץ. אתם בוחרים להיות אומללים עם המחשבות השליליות שלכם. אני בוחרת להיות שמחה עם מה שיש. הרבה דברים אני שונאת כאן והייתי שמחה להפטר מהם, אבל אני גם אוהבת פה המון דברים ובוחרת להסתכל עליהם ולהבין שטוב לנו כאן, ויהיה עוד יותר טוב. בריחה? אולי. אז מה?

  2. tu a
    11 באפריל 2015 @ 7:17

    או שלא…

  3. טום
    10 באפריל 2015 @ 19:44

    אתה צודק, אתה כל כך צודק, כבר שנים שאני מרגיש וטוען את מה שכאן אמרת, כי אמת יש רק אחת ולא משנה כמה טיח של "פוליטיקאלי קורקט" נמרח עליה, הזמן יעשה את שלו.

    מי לעזאזל חשב מלכתחילה שאפשר ליישב יהודים בתוך מרחב ערבי ולחשוב שהדבר יעבור בשלום? מי חשב שאפשר לתקוע טריז בגרונו של המזרח התיכון, לא לבלוע ולא להקיא, ושהרוב הערבי פשוט יקבל את הגוף הזר ללא קרב.

    ומי חשב שאפשר לקחת אסופה של אנשים מכל רחבי העולם, אסופה שבמקרה הטוב יש לה דת משותפת וקשר הסטורי שנקטע לפני אלפיים שנה, אסופה שהסתגלה ונטמעה בסביבתה, ניכסה את מנהגיה, שפתה, מטבחה, והמנטליות שלה, וכולם יוכלו להיאסף לפיסת אדמה קטנה ולהתחבר לגוש אחד, חזק ועמיד דיו מול מוראות הסביבה?

    נהוג במקומותינו לנאץ ולגדף את מי שאומר אמת לא נעימה, גם אם היא האמת… עוד לא נולד הישראלי האמיתי, דור שלא ידע את שאריות והשפעות הגולה, ובסופו של יום, והבחירות האחרונות הוכיחו זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים…. אנחנו XXX בני דת משה, ורב המפלג על המאחד.

    כן, אנחנו מרוקאים, ורומנים, וגרמנים, ותוניסאים, והונגרים, ואתיופים, ועיראקים, ורוסים, וטרבלסים, ואוקראינים, וכולנו, או רובנו, בני דת משה…. ולמרות זאת אנחנו נזקקים לרב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי, וגם שניהם יחדיו אינם מספקים את צרכי הכשרות של האוכלוסיה הדתית, חרדית, מסורתית, ולכל עדה בתי הכנסת שלה, והמנהגים שלה, והרבה חוסר סובלנות דתית כלפי האחר, אפילו הפניה לאלוקינו המשותף – לכאורה – מפולגת.

    אין עוד מדינה בעולם שצריכה להתמודד עם השאלה "אנא פנינו"? ורק אנחנו כאן בישראל לא מתחילים אפילו להתמודד עם השאלה, האם פנינו למערב וברצוננו להידמות למדינות המפותחות כמי שמיעוט במדינה שואף או שמה "ניספג" תוך האזור ונדמה לשכנינו הערבים, רק שאנחנו נשמור על "דתנו" היהודית….. זו שדומה יותר ויותר במנהגיה לדת של שכננו בלבוש, בטקסים, בהתפרקדות על קברים ועבודת אלילים שלה וליהדות התנכית אין דבר וחצי דבר…. כשם ששואף הרוב היהודי מכלל אזרחי המדינה?

    וכל זה טרם התמודדנו עם שאלות כמו איום דמוגרפי/חברתי/כלכלי, לא התמודדנו עם תוצאות שחיקת מעמד הביניים הוא הוא זה שנושא בנטל הבטחון והכלכלה במדינה הזו, לא התמודדנו על דילול החינוך והתרבות שמביאים עלינו נוער בלאי…

    ועוד עניין קטן… כאשר מביטים על מבנה המשק והכלכלה בישראל 2015 קשה להמנע מהשאלה… איך הצלחנו, במו ידינו, ניצולי השואה באירופה והרדיפות בלבנט לבנות מדינת מקלט לעם היהודי ובהינף יד להפוך אותו למקום הכי קשה כלכלית ליהודים לחיות בו… מתי שכחנו שליהודים אין מדינה אחרת והתחלנו לזיין את אחינו היהודים בלי לחשוב על תוצאות מעשינו והשפעתם על הדורות הבאים? מתי התפרץ היהודי תאב הבצע ודחק הצידה את היהודי הציוני?

    ובכלל, מהו ציוני מודל 2015?

    • גידי
      11 באפריל 2015 @ 11:16

      מדובר במאמר פטתי עם פחות מחצי עובדות ופרשנות של רפיי אמונה עם אידאולוגיה גזענית ופשיסטית.
      כל זאת למה.?
      1.האסופה הזאת (פרט לקומץ הנ"ל שאתה משתייך אליו)בנתה מדינה מצליחה על פי כל פרמטר כלכלי ביטחוני ומעשי.היא השלם שגדול מחלקיו.
      2.הבחירות האחרונות הוכיחו שהקומץ הפסיד את רוב רובו של העם.וגם בשמאל הבינו שהקומץ שלך גרם לו נזק ולא מייצג איש ששייך לעם…!בארץ אין שני עמים יש עם אחד שהוא ימין ושמאל ויש את הקומץ שלך ושל חברך מרזל, אתם תאומים סיאמים.
      3.מאחר ואתה מצטייר כמי שלא מבקר בבתי כנסת אז דע לך שהתורה והתפילה אחת היא,ואני גם חושב שצריך רב ראשי אחד ונוסח אחד .
      4.ציטוט-אין עוד מדינה בעולם שצריכה להתמודד עם השאלה "אנא פנינו"?…דע לך כל עם שואל את עצמו שאלות כאלה. רק הידע המצומצם של פוגע באמינות דבריך.לדוגמה הקמת הגוש הארופי,יוון,ואמריקה בראשות אובמה ויש המון דוגמאות.
      5.מבחינה דמוגרפית (כמה אתה מפחיד את עצמך)ידידי נולדים יותר תינוקות יהודים מערבים בארץ (חוץ וכולל את ת"א),זאת על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
      6.הכלכלה אמרתה…אתה באמת מכופף את העובדות למען תזה שיקרית שהמצאת לכן לך לקרוא את סבר פלוצקר בידיעות שטען שבגלל הכלכלה הטובה הליכוד ניצח בבחירות.
      7. טום ,כמו בהגדה לפסח תם מה הוא אומר ? הוא שואל, מה זאת? ואוסיף עניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו ופה להם לדבר הבלים.
      8.אל תפחד ואל תירא .האופק סוער לפעמים בלי קשר למה שאני או אתה חושבים,ולא הכל תלוי בנו לא מלחמה ולא שלום.

      .

      • דותן
        12 באפריל 2015 @ 13:04

        גידי, יש כאן תגובה ארוכה שאני מקווה שתקרא, עם הערה אישית בסוף.

        לגופם של דברים
        מה הקשר בין כך שאתה חושב שצריך להיות רב ראשי אחד ונוסח אחד, לבין המציאות המפולגת שבה העולם הדתי והעולם המסורתי (שהולך ומתמסמס לו) מתנהלים? אני מגיע לבתי כנסת עם קהל שונה, ובקהל חבריי נמצאים יהודים מכל קצוות הקשת האמונית (והכופרת). ואני חותם על דבריו של טום בשתי ידיים: דבריו מייצגים אמת כואבת ועצובה, במגמה שאינה מגמת שיפור.

        ולגבי הכלכלה: גם אם במדדים של סבר פלוצקר הכלכלה היא "טובה", עדיין מדובר במבנה כלכלי נצלני, דורסני ומושחת. ככל שעולים מעלה ברמת ההכנסה, כך קשה לדמיין איזשהו קשר בלתי-אמצעי בין השכבות.

        כך גם בהקשר הדתי.

        כמה משפחות חילוניות יחשבו פעמיים לפני שהן מחליטות לחגוג יום-הולדת ביום שבת? אם יש עדיין מישהו שקרוב למסורת בגן / כיתה, הוא ככל הנראה לא יוכל להגיע. אבל למי בכלל אכפת?

        כמה בעלי אמצעים יוותרו על תוספות יקרות לטקס הסיום של הילדים שלהם, מתוך מחשבה על ילדים חסרי אמצעים (או סתם ילדי מעמד הביניים) שליבם נחמץ מכך שידם אינה משגת? ולמי אכפת מזה בכלל?

        בסופו של דבר, הכל מסתכם בהתחשבות.

        בכל מערכת יחסים חייבת להיות התחשבות. בלי זה, אין בסיס להתחלה ואין תקווה לעתיד.

        בלי התחשבות, לעולם לא נצליח לאחד את הקרעים שכבר החלו לפרום את המארג היפהפה שמרכיב את העם היהודי.

        ולא צריך זכוכית מגדלת בכדי לראות את הקרעים הללו. צריך רק להתקרב מעט ולראות אותם. לפתוח את האוזניים הפקוקות ולשמוע את החוטים הפוקעים בעת הפרימה.

        וברמה האישית:
        במשך חודשים ארוכים אהבתי לקרוא את התגובות שלך: עמוקות, מביעות מחשבה וידע, וזרועות בחשיבה ביקורתית שמתייחסת לעניינם של דברים שנאמרו.

        מאז התחיל תהליך הבחירות, זה נראה כאילו מישהו נעל אותך בחדר חשוך, התיישב מול המקלדת שלך והתחיל להקליד תגובות שגידי ה"ישן" היה קורא להן: "שטויות".

        מה הקשר בין מה שטום כותב לבין הבדלים בין ימין ושמאל שאתה מתעקש להעלות? מה זה כל התשובות הדמגוגיות האלה שלא קשורות לכלום, וסיסמאות שנזרקות באויר פשוט כי הן נשמעות לך טוב?

        בבקשה חזור אלינו. הקול שלך חסר.

        שלך,
        דותן

        • גידי
          13 באפריל 2015 @ 12:50

          שלום דותן.
          קראתי פעם ופעמיים.
          אני מודה לך על דברייך ולקחתי להשתדל ולאמץ את רוח הדברים.
          בהערכה גידי.

  4. גורן
    10 באפריל 2015 @ 19:31

    מזל שיש עדין יהודים שהם אופטימיים אחרת הינו צרכים להתאבד כבר מזמן

    • טום
      11 באפריל 2015 @ 9:30

      יופי, אמרת אופטימיות, ומה התועלת באמירה מלבד רמיזה צינית לכך שיש הרבה יהודים שאינם אופטימיים? מהו אופטימי? זה שמסרב לראות את המציאות כפי שהיא ומקווה ש"יהיה בסדר"? הרי בדיוק אותו "יהיה בסדר" קלקל כל חלקה טובה, גרם לרקב שפשה בכול… רק רציונליזציה של המצב יכולה להביא לשינוי, רק הבנה אמית של הדרך בה אנו הולכים יכולה לגרום לנו לנסות לעשות שיהיה אחרת.

      כתבתי את הדברים כי אני רוצה שאנשים יראו מה באמת קורה ויפעלו כדי לשנות, אבל כל זמן שאנשים "אופטימיים" ומשאירים את המעש לאחרים שינוי לא יחול פה.

      אתה יודע מי הכי הרבה מתגרשים? האופטימיים……. ולמה? כי לא ראו את המציאות כפי שהיא אלא קיוו שהיא תשתנה עם הזמן.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן