תחת מטרייה אחת

נכון, ההיגיון הצרוף נדיר בפוליטיקה, אך כדאי לנסות להשתמש בו בכל זאת. האם האופציה של "ממשלת אחדות לאומית" טובה או רעה לישראל?

תחת מטרייה אחת

נכון, ההיגיון הצרוף נדיר בפוליטיקה, אך כדאי לנסות להשתמש בו בכל זאת. האם האופציה של "ממשלת אחדות לאומית" טובה או רעה לישראל?

התגובה הראשונה שלי אחרי הבחירות הייתה: "אוי, רק לא ממשלת אחדות!". במאמרי הראשון אחרי הבחירות הקדשתי חלק גדול מהמאמר לסכנת "ממשלת אחדות לאומית", למרות שבאותה עת היה נראה שאפשרות זו רחוקה מאוד. ואולם, כאשר הסתכלתי במספרים, גבר בי חשד מטריד: זה נראה כמו משהו שיסתיים בהתחברות הליכוד ומפלגת-העבודה.

עכשיו, לפתע פתאום, האפשרות הזאת הרימה ראש. כולם מדברים על זה. מבחינה רגשית אני מתנגד לאפשרות זו. אבל אני חייב לעצמי, וגם לקוראים שלי, לבדוק אופציה זו ללא רגשות. נכון, ההיגיון הצרוף נדיר בפוליטיקה, אך כדאי לנסות להשתמש בו בכל זאת. האם האופציה של "ממשלת אחדות לאומית" טובה או רעה לישראל?

נסתכל תחילה במספרים. להקמת ממשלה דרושים לפחות 61 מנדטים. לליכוד ולעבודה ("המחנה הציוני") יש ביחד 54. אפשר להניח שבנימין נתניהו ירצה כמעט בוודאות לצרף לחבילה את שתי המפלגות החרדיות, שקיבלו ביחד 13 מנדטים. לסכם: 67, די והותר לממשלה יציבה.

נראה שמנוי וגמור עם נתניהו לצרף גם את מפלגתו החדשה של משה כחלון (10), כמעין קבלנית-משנה לענייני חברה וכלכלה. ביחד – רוב מרשים של 77 מנדטים.

מי היה נשאר בחוץ? קודם כל, "המפלגה המשותפת" (הערבית), על 13 מושביה. המנהיג החדש שלה, אימן עודה, יזכה אוטומטית בתואר "ראש האופוזיציה". זהו חידוש – שום ערבי לא נשא בעבר בתואר יוקרתי זה, על כל זכויות היתר הכרוכות בו.

גם מרצ (5) תישאר בחוץ, ותוכל להשמיע קול שמאלי קטן.

בחוץ יישארו גם שתי המפלגות הימניות-הקיצוניות, זו של נפתלי בנט (8) וזו של אביגדור ליברמן, הקטנה אף יותר (6). אי-שם יימצא גם גיבור הבחירות הקודמות, יאיר לפיד, שירד ל-11 מנדטים.

היה נדמה שהאפשרות הסבירה ביותר תהיה קואליציה ימנית-קיצונית, המורכבת מהליכוד, שתי המפלגות החרדיות, שתי מפלגות הימין הקיצוני וכחלון – ביחד 67. (החרדים מסרבים לשבת בממשלה אחת עם לפיד). הנה כי כן, אלה הן שתי האופציות: ממשלת-ימין קיצוני או ממשלת אחדות.

מדוע נדמה שנתניהו רוצה את האופציה השנייה?

קודם כל, הוא מתעב את שני שותפיו מימין – בנט וליברמן. אבל אינך צריך לאהוב מישהו כדי להכניס אותו לממשלתך. סיבה חשובה הרבה יותר היא הבדידות הגוברת של ישראל בעולם. נתניהו עסוק עתה במלחמה פרועה נגד הנשיא אובמה. הוא מתנגד בכל כוחו לעסקה הגרעינית עם איראן. לעסקה הזו שותפים גם האיחוד האירופי, גרמניה, צרפת, רוסיה וסין. נתניהו נגד כל העולם.

אין לנתניהו אשליות. יש מאות דרכים שבהן יכולים אובמה והאיחוד האירופי להעניש אותו. ישראל תלויה כמעט כולה בארצות הברית בכל הנוגע לאספקת נשק חשוב. היא גם זקוקה לווטו האמריקני באו"ם. גם המענק האמריקני השנתי נעים מאוד. הכלכלה הישראלית תלויה במידה רבה בשוק האירופי.

במצב הזה, יצחק הרצוג בממשלה יכול להיות שימושי מאוד. בתפקיד שר החוץ הוא יכול להיות עלה התאנה האולטימטיבי – בנו של נשיא המדינה, נכדו של רב ראשי באירלנד, איש בעל נימוסים מצוינים, חזות אירופית מובהקת ודיבור אנגלי רהוט. הוא יכול לשכך את הפחדים של שרי החוץ בעולם, להקהות את הקצוות החדים של נתניהו ולמנוע משברים דיפלומטיים.

מפלגת-העבודה בממשלה יכולה גם לחסום את מבול הצעות החוק האנטי דמוקרטיות שהצטברו בכנסת האחרונה. היא יכולה למנוע את ההסתערות המתוכננת על בית המשפט העליון, המבצר האחרון מול הברברים. קבוצת פראי האדם בליכוד אינה מסתירה את כוונתה לסרס את בית-המשפט העליון ולחוקק את החוקים החביבים עליה.

מפלגת-העבודה יכולה גם לרכך את המדיניות הכלכלית של הליכוד, ה"קפיטליזם חזירי" ההופך את העניים ליותר עניים ואת העשירים כקורח לעוד יותר עשירים כקורח. הדיור יהיה שוב בר השגה, ושקיעת מערכות הבריאות והחינוך עשויה להיעצר.

אחדים מראשי העבודה מתים על הסיכוי להיות שוב שרים. אחד מהם, איתן כבל, שותף קרוב של הרצוג, כבר פרסם הודעה המעניקה תמיכה גורפת למדיניות המטורללת של נתניהו בעניין הגרעין האיראני. הפרסום הרים את גבות העיניים של יודעי דבר.

מפלגת העבודה עדיין לא מתחה כל ביקורת על עמדתו של נתניהו בעניין האיראני. אם ביטאה בכלל ביקורת – בחצי פה או ברבע פה – היא נגעה רק להתקפות נתניהו על אובמה.

מצד שני, מה רע כל-כך בממשלת אחדות לאומית?

ובכן, קודם כל, היא משאירה את המדינה בלי אופוזיציה ממשית. כדי לתפקד כראוי זקוקה הדמוקרטיה לאופוזיציה – כזו המפתחת מדיניות אלטרנטיבית ומספקת חלופה בבחירות הבאות. אם כל המפלגות הגדולות שותפות בממשלה, אילו כוחות אחרים ורעיונות אחרים יכולים לספק לאזרח את אפשרות הבחירה?

ציניקן יכול להעיר כאן שמפלגת העבודה לא הייתה ממילא אופוזיציה אמיתית. בשנה שעברה היא תמכה במלחמת עזה המיותרת והאכזרית. שותפתה, ציפי ליבני, משכה את המשא והמתן עם הפלסטינים עוד ועוד מבלי להתקרב ולו בסנטימטר אחד לשלום. התנגדות העבודה למדיניות הכלכלית הימנית הייתה חלשלושה.

האמת היא שמפלגת העבודה אינה בנויה לתפקד כאופוזיציה. היא הייתה בשלטון במשך 44 שנים רצופות, מ-1933 עד 1977, לפני קום המדינה ואחריה. האופי השלטוני שלה טבוע עמוק בנפשה. גם תחת שלטון הליכוד לא הייתה העבודה מעולם אופוזיציה נחרצת.

הסיבה העיקרית נגד ההצטרפות לממשלה, מבחינת אנשי השמאל, היא אותה הסיבה בדיוק שבגללה נתניהו צריך אותה: לשמש לו כעלה תאנה.

הימצאות העבודה בממשלה תקהה את הביקורת הבינלאומית על מדיניות נתניהו. יש שמאלנים המתפללים בייאוש ללחץ מבחוץ על הממשלה, כגון חרם כללי על ישראל או הצבעות פרו פלסטיניות באו"ם. אבל כדי שלחצים כאלה יתממשו דרוש שתקום בירושלים ממשלה ימנית קיצונית.

תחת מטריית "האחדות הלאומית" יוכל נתניהו להרחיב את ההתנחלויות, לחבל ברשות הפלסטינית, לנהל בלי סוף משא ומתן שאינו מוביל לשומקום, ואפילו ליזום מדי פעם מלחמה קטנה. אחרי עוד ארבע שנים כאלה, מפלגת העבודה תחדל להיות גורם חשוב בזירה הפוליטית. אולי זה טוב. אם יסולק הגוף המנוון הזה מן הדרך, יוכל דור חדש של פעילים פוליטיים להקים סוף סוף מפלגת אופוזיציה אמיתית.

אבל יכול להיות שההחלטה לא תתקבל בכלל בירושלים או בקיסריה, אלא בלאס וגאס הרחוקה. חוששני שנתניהו מקבל הוראות תפעול מהאדון שלדון אדלסון. נראה שאדלסון הוא הבעלים של נתניהו, כפי שהוא הבעלים של הקזינו במקאו ושל המפלגה הרפובליקנית. הוא רוצה שייבחר בעוד שנתיים נשיא רפובליקני שיהיה שייך לו, כך שהבית הלבן יצטרף לתיק ההשקעות שלו. לשם כך הוא רוצה להרחיב את התהום בין הנשיא אובמה לבין ממשלת ישראל. זה עשוי לגרום ליהודי ארצות הברית לעבור בהמוניהם למחנה הרפובליקני.

אם חשד זה אכן נכון, נתניהו לא יכניס את מפלגת העבודה לממשלה, אלא ישתמש וישחק בה רק כתחבולה כדי להוריד את מחירן של מפלגות הימין הקיצוני.

שני יהודים מפליגים באוניה. באמצע הלילה מעורר אחד מהם את האחר בבהלה: "קום מהר! האוניה טובעת!". היהודי השני רק מפהק. "מה איכפת לך? זאת האוניה שלך?"

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

התגובה הראשונה שלי אחרי הבחירות הייתה: "אוי, רק לא ממשלת אחדות!". במאמרי הראשון אחרי הבחירות הקדשתי חלק גדול מהמאמר לסכנת "ממשלת אחדות לאומית", למרות שבאותה עת היה נראה שאפשרות זו רחוקה מאוד. ואולם, כאשר הסתכלתי במספרים, גבר בי חשד מטריד: זה נראה כמו משהו שיסתיים בהתחברות הליכוד ומפלגת-העבודה.

עכשיו, לפתע פתאום, האפשרות הזאת הרימה ראש. כולם מדברים על זה. מבחינה רגשית אני מתנגד לאפשרות זו. אבל אני חייב לעצמי, וגם לקוראים שלי, לבדוק אופציה זו ללא רגשות. נכון, ההיגיון הצרוף נדיר בפוליטיקה, אך כדאי לנסות להשתמש בו בכל זאת. האם האופציה של "ממשלת אחדות לאומית" טובה או רעה לישראל?

נסתכל תחילה במספרים. להקמת ממשלה דרושים לפחות 61 מנדטים. לליכוד ולעבודה ("המחנה הציוני") יש ביחד 54. אפשר להניח שבנימין נתניהו ירצה כמעט בוודאות לצרף לחבילה את שתי המפלגות החרדיות, שקיבלו ביחד 13 מנדטים. לסכם: 67, די והותר לממשלה יציבה.

נראה שמנוי וגמור עם נתניהו לצרף גם את מפלגתו החדשה של משה כחלון (10), כמעין קבלנית-משנה לענייני חברה וכלכלה. ביחד – רוב מרשים של 77 מנדטים.

מי היה נשאר בחוץ? קודם כל, "המפלגה המשותפת" (הערבית), על 13 מושביה. המנהיג החדש שלה, אימן עודה, יזכה אוטומטית בתואר "ראש האופוזיציה". זהו חידוש – שום ערבי לא נשא בעבר בתואר יוקרתי זה, על כל זכויות היתר הכרוכות בו.

גם מרצ (5) תישאר בחוץ, ותוכל להשמיע קול שמאלי קטן.

בחוץ יישארו גם שתי המפלגות הימניות-הקיצוניות, זו של נפתלי בנט (8) וזו של אביגדור ליברמן, הקטנה אף יותר (6). אי-שם יימצא גם גיבור הבחירות הקודמות, יאיר לפיד, שירד ל-11 מנדטים.

היה נדמה שהאפשרות הסבירה ביותר תהיה קואליציה ימנית-קיצונית, המורכבת מהליכוד, שתי המפלגות החרדיות, שתי מפלגות הימין הקיצוני וכחלון – ביחד 67. (החרדים מסרבים לשבת בממשלה אחת עם לפיד). הנה כי כן, אלה הן שתי האופציות: ממשלת-ימין קיצוני או ממשלת אחדות.

מדוע נדמה שנתניהו רוצה את האופציה השנייה?

קודם כל, הוא מתעב את שני שותפיו מימין – בנט וליברמן. אבל אינך צריך לאהוב מישהו כדי להכניס אותו לממשלתך. סיבה חשובה הרבה יותר היא הבדידות הגוברת של ישראל בעולם. נתניהו עסוק עתה במלחמה פרועה נגד הנשיא אובמה. הוא מתנגד בכל כוחו לעסקה הגרעינית עם איראן. לעסקה הזו שותפים גם האיחוד האירופי, גרמניה, צרפת, רוסיה וסין. נתניהו נגד כל העולם.

אין לנתניהו אשליות. יש מאות דרכים שבהן יכולים אובמה והאיחוד האירופי להעניש אותו. ישראל תלויה כמעט כולה בארצות הברית בכל הנוגע לאספקת נשק חשוב. היא גם זקוקה לווטו האמריקני באו"ם. גם המענק האמריקני השנתי נעים מאוד. הכלכלה הישראלית תלויה במידה רבה בשוק האירופי.

במצב הזה, יצחק הרצוג בממשלה יכול להיות שימושי מאוד. בתפקיד שר החוץ הוא יכול להיות עלה התאנה האולטימטיבי – בנו של נשיא המדינה, נכדו של רב ראשי באירלנד, איש בעל נימוסים מצוינים, חזות אירופית מובהקת ודיבור אנגלי רהוט. הוא יכול לשכך את הפחדים של שרי החוץ בעולם, להקהות את הקצוות החדים של נתניהו ולמנוע משברים דיפלומטיים.

מפלגת-העבודה בממשלה יכולה גם לחסום את מבול הצעות החוק האנטי דמוקרטיות שהצטברו בכנסת האחרונה. היא יכולה למנוע את ההסתערות המתוכננת על בית המשפט העליון, המבצר האחרון מול הברברים. קבוצת פראי האדם בליכוד אינה מסתירה את כוונתה לסרס את בית-המשפט העליון ולחוקק את החוקים החביבים עליה.

מפלגת-העבודה יכולה גם לרכך את המדיניות הכלכלית של הליכוד, ה"קפיטליזם חזירי" ההופך את העניים ליותר עניים ואת העשירים כקורח לעוד יותר עשירים כקורח. הדיור יהיה שוב בר השגה, ושקיעת מערכות הבריאות והחינוך עשויה להיעצר.

אחדים מראשי העבודה מתים על הסיכוי להיות שוב שרים. אחד מהם, איתן כבל, שותף קרוב של הרצוג, כבר פרסם הודעה המעניקה תמיכה גורפת למדיניות המטורללת של נתניהו בעניין הגרעין האיראני. הפרסום הרים את גבות העיניים של יודעי דבר.

מפלגת העבודה עדיין לא מתחה כל ביקורת על עמדתו של נתניהו בעניין האיראני. אם ביטאה בכלל ביקורת – בחצי פה או ברבע פה – היא נגעה רק להתקפות נתניהו על אובמה.

מצד שני, מה רע כל-כך בממשלת אחדות לאומית?

ובכן, קודם כל, היא משאירה את המדינה בלי אופוזיציה ממשית. כדי לתפקד כראוי זקוקה הדמוקרטיה לאופוזיציה – כזו המפתחת מדיניות אלטרנטיבית ומספקת חלופה בבחירות הבאות. אם כל המפלגות הגדולות שותפות בממשלה, אילו כוחות אחרים ורעיונות אחרים יכולים לספק לאזרח את אפשרות הבחירה?

ציניקן יכול להעיר כאן שמפלגת העבודה לא הייתה ממילא אופוזיציה אמיתית. בשנה שעברה היא תמכה במלחמת עזה המיותרת והאכזרית. שותפתה, ציפי ליבני, משכה את המשא והמתן עם הפלסטינים עוד ועוד מבלי להתקרב ולו בסנטימטר אחד לשלום. התנגדות העבודה למדיניות הכלכלית הימנית הייתה חלשלושה.

האמת היא שמפלגת העבודה אינה בנויה לתפקד כאופוזיציה. היא הייתה בשלטון במשך 44 שנים רצופות, מ-1933 עד 1977, לפני קום המדינה ואחריה. האופי השלטוני שלה טבוע עמוק בנפשה. גם תחת שלטון הליכוד לא הייתה העבודה מעולם אופוזיציה נחרצת.

הסיבה העיקרית נגד ההצטרפות לממשלה, מבחינת אנשי השמאל, היא אותה הסיבה בדיוק שבגללה נתניהו צריך אותה: לשמש לו כעלה תאנה.

הימצאות העבודה בממשלה תקהה את הביקורת הבינלאומית על מדיניות נתניהו. יש שמאלנים המתפללים בייאוש ללחץ מבחוץ על הממשלה, כגון חרם כללי על ישראל או הצבעות פרו פלסטיניות באו"ם. אבל כדי שלחצים כאלה יתממשו דרוש שתקום בירושלים ממשלה ימנית קיצונית.

תחת מטריית "האחדות הלאומית" יוכל נתניהו להרחיב את ההתנחלויות, לחבל ברשות הפלסטינית, לנהל בלי סוף משא ומתן שאינו מוביל לשומקום, ואפילו ליזום מדי פעם מלחמה קטנה. אחרי עוד ארבע שנים כאלה, מפלגת העבודה תחדל להיות גורם חשוב בזירה הפוליטית. אולי זה טוב. אם יסולק הגוף המנוון הזה מן הדרך, יוכל דור חדש של פעילים פוליטיים להקים סוף סוף מפלגת אופוזיציה אמיתית.

אבל יכול להיות שההחלטה לא תתקבל בכלל בירושלים או בקיסריה, אלא בלאס וגאס הרחוקה. חוששני שנתניהו מקבל הוראות תפעול מהאדון שלדון אדלסון. נראה שאדלסון הוא הבעלים של נתניהו, כפי שהוא הבעלים של הקזינו במקאו ושל המפלגה הרפובליקנית. הוא רוצה שייבחר בעוד שנתיים נשיא רפובליקני שיהיה שייך לו, כך שהבית הלבן יצטרף לתיק ההשקעות שלו. לשם כך הוא רוצה להרחיב את התהום בין הנשיא אובמה לבין ממשלת ישראל. זה עשוי לגרום ליהודי ארצות הברית לעבור בהמוניהם למחנה הרפובליקני.

אם חשד זה אכן נכון, נתניהו לא יכניס את מפלגת העבודה לממשלה, אלא ישתמש וישחק בה רק כתחבולה כדי להוריד את מחירן של מפלגות הימין הקיצוני.

שני יהודים מפליגים באוניה. באמצע הלילה מעורר אחד מהם את האחר בבהלה: "קום מהר! האוניה טובעת!". היהודי השני רק מפהק. "מה איכפת לך? זאת האוניה שלך?"

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן