[rating=3]

בסרט הבכורה שלו כבמאי קולנוע, השחקן האוסטרלי ראסל קרואו ("נפלאות התבונה"), לקח על עצמו את אחת הטרגדיות המפורסמות של מולדתו: קרב גליפולי במלחמת העולם הראשונה, שבו יותר מ-10,000 חיילים בני ארצו ומניו זילנד נהרגו. קרואו מגלם את הדמות הראשית ב"עקבות במים", ג'ושוע קונור, חקלאי אוסטרלי הנוסע לטורקיה לאחר תום המלחמה כדי להחזיר הביתה את גופותיהם של שלושת בניו, אשר נספו במהלך הקרבות.

שם הסרט מתייחס ליכולת האינטואיטיבית של הגיבור למצוא מקורות מים תת קרקעיים, והסרט מתאר אותו עם אותה יכולת "אלוהית" כדי למצוא את שרידי בניו בשדה הקרב בגליפולי. כנראה שקרואו טרם השתחרר מדמותו של נוח, לאחר שגילם אותו לאחרונה בסרט "המבול".

האלמנטים הפסאודו-מיסטיים לא ממש מתחברים עם הסיפור המלודרמטי הכתוב באופן מיושן, במיוחד הרומנטיקה הזולה והקיטשית בין קונור לאלמנה טורקיה ובעלת בית מלון (אולגה קורילנקו, "איש נובמבר"). קרואו מביים בפלאשבקים מספר סצנות קרב אינטנסיביות המשחזרות את הלחימה בגליפולי, אבל הן מרכיבות רק חלק קטן מהסיפור האפי המתואר באופן איטי למדי.

התסריט של אנדרו אנסטסיוס ואנדרו נייט מרמז על כמה רעיונות מעניינים במורשת המלחמה הארורה, דרך מערכת היחסים בין קונור ומפקד בצבא הטורקי (ילמז ארדואן) שעוזר לו בחיפושים אחר בניו, אבל אף פעם לא חושף את כל הקלפים. קרואו נראה ממוקד יותר במשיכת לב הצופים מאשר בפרשנות חברתית, וממלא את העין בצבעים יפים – אך את האוזן בפסקול פשטני ושתלטני במיוחד.

מבלי לחשוף פרטים מהעלילה, הסרט מסתיים בהקדשה לכל החיילים הנעדרים או הלומי הקרב לאחר מלחמה, רק חבל כי העלילה עצמה בסרט אינה נושאת באותו מסר וערכים היסטוריים. בסופו של דבר "עקבות במים" לא מותיר הרבה עקבות בזיכרון וגם הלב נשאר יבש.