אנחנו יכולים להמשיך ולקלס את נתניהו ולהשמיצו עד בלי די. לרומם את נשמותינו הדוויות מעלה מעלה ולמרקן. אך, מן הדין שנרד קצת לעומקם של דברים ונבחן את המצב לאור התובנות החדשות שנעלה משם. הסיפור הזה של האנחנו וההם, של הטובים והרעים חייב להיפסק ומיד. כולנו אשמים. כולנו נושאים באחריות להידרדרותה הקשה של זירת חיינו הציבוריים במדינה, ובראשם חולשתם הדורית של המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית. פשענו, חטאנו ועווינו. איש מעמנו איננו יוצא זכאי.

זה שמישהו בינינו נוטר בליבו כוונות טובות לרוב איננו משחרר אותו מן האחריות לתוצאות הרעות המתקבלות בשטח. אדרבה, לעיתים כוונות שכאלה מהוות מכשול בפני שינויים נדרשים. רוממות הרוח והנשגבות הזאת היא אבן נגף גדולה בדרך לתמורות בחיינו הציבוריים במדינה. קשה עד מאוד לרדת מן הפסגות הגבוהות האלה אל קרקע המציאות ולחפש שם את הפתרונות הנכונים והאפשריים. ואין כמו השיח הציבורי שלנו כדי להמחיש זאת יותר מכל, שיח שנשען על משאלות לב ולא של הרלוונטי, האפשרי והמציאותי בחיינו. ומעל לכל, התוצאות. והן רעות ונוראיות ומייצרות למדינה ולחברה בה הפסדים עצומים, שמרביתם כבר מזמן בעלי משמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. ואי אפשר להסתירן. הן גלויות ונראות והעם כולו חשוף אליהן.

אך, העם מחפש פשר ומשמעות לדברים. את הגלוי הוא רואה אך הנסתר נבצר ממנו ויש צורך לחשפו בפניו. מדוע זה כך ולא אחרת? מהו מקור הרוע הזה הפוקד את חיינו? מה הן הסיבות והגורמים שמאחורי התוצאות הרעות המתקבלות? נדרשת כאן תשתית מחשבתית ומקצועית ראויה ואיכותית שעליה ניתן יהיה לפרוש מצע פרשני נרחב שיספק תובנות מושכלות על הדברים. אחרי הכול זה בידינו ולא בידי שמיים. בזאת איננו תלויים בשום גורם חיצוני, וכאן גם המקום לספק את הצורך האנושי הקיים בכולנו לשליטה ולריבונות על המציאות. לבנות לעצמנו "עולם בתוך עולם" כשם ספרה של פרופסור רבקה שכטר בפילוסופיה של השפה.

ואילו היינו קצת יותר רגועים ומפוכחים היינו גם מבינים שאין לנו שליטה במרבית מרכיבי המציאות שאינם תלויים בנו. אזי היה קל יותר להתמודד עם הבעיה הפלשתינאית ובעיות כלכלה וחברה הנגזרות מתהליכים עולמיים. זה בלבד היה מאפשר לנו להגיע להסכמות לאומיות נרחבות ולהתחיל במלאכה הקדושה של שינוי חיינו הציבוריים במדינה דרך החלת רפורמות מרחיקות לכת בפוליטיקה שלנו.

על כך אני כותב בהרחבה בספרי על הפוליטיקה הישראלית "לקראת פרדיגמה חדשה", וממשיך לפתח את הרעיונות הגלומים בו ולהרחיבם במאמריי המתפרסמים דרך קבע בעיתון האינטרנטי "מגפון".
כך למשל, השמאל הדוגמתי בישראל, שכל כך שונא את הימין, פועל מבלי דעת על פי אותם דפוסים המאפיינים את הימין. כמותו הוא מרבה לרומם את עצמו בשרוכי הנעלים של ערכים ואידאולוגיות וזאת במענה לצורכי נפש 'איחודיים'. וכמותו הוא פורץ את גבולות הגיון השפה, של חיים בגבולות אנושיים, ושואף לשליטה ולריבונות על המציאות. שליטה המגלמת בתוכה דפוסים פשיסטיים.

אז זהו, רבותי. הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ויש לתת את הדעת עליהם. גם לחיינו הציבוריים במדינה מגיע שנשקיע בהם קצת מחשבה מושכלת ומקצועית יותר. לולא נעשה כן נמשיך לדשדש במקום ולייצר תפוקות שליליות. מה שאנו עושים כיום הוא אפס אחד גדול וריק ענק ממחשבת עומק כלשהי. הכלים שלנו חלודים ומיושנים להחריד, ו"גיבורינו" הם האוחזים בדגלים אלה והמומחים הגדולים לעשיית עוד מאותו הדבר.

הציונות הייתה תנועה מהפכנית והנה תוך שני דורות הפכנו להיות שמרנים למופת. גדולת האבות המייסדים של המדינה נתמוססה בקטנות היום היום ונעלמה לה. אנחנו גדולים כבודדים וקטנים כציבור. את החומה הזאת יש לפרוץ, וזה צריך להיות גם האתגר המלווה את דורנו. רק כך נבטיח את קיומם של הערכים הנשגבים שאנו כה מאמינים בהם. דיבורים ריקים על ערכים לא יביאו אותנו לשום מקום טוב.

[related-posts title="מאמרים קודמים מאת נמרוד נוי"]