אירי ישראלי-רושין

ככל שאני מעמיקה לדעת את סודות נשיותי, כך אני מגלה להפתעתי שסיפורי התנ"ך מרבים לעסוק בגילויי נשיות מרתקים. שפתו הקצרה והמדויקת של התנ"ך מצליחה להעביר מסרים חבויים, המרמזים דווקא על שחרור נשי ולא על דיכוי הנשיות, כפי שנדמה לנו במבט ראשון. מגילת רות הוא אחד הסיפורים היותר נועזים, במובן זה.

מגילת רות מתחילה בתיאור משפחה בת ארבעה אנשים. כבר בפתיח הקורא מוזמן להכיר את סבך היחסים בבית זה: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. "וילך איש… לגור" – הפועל בלשון זכר יחיד – משמע שהאיש, הוא שהחליט והוא שביצע. אשתו וילדיו נגררו אחרי החלטותיו ומעשיו. בני המשפחה הם פסיביים וצייתנים, המקבלים את החלטותיו ופועלים תחת ציוויו. במשפט קצרצר מתגלה תמונה קשה: אבי המשפחה מרשה לעצמו לעשות מהפכות בחיי המשפחה מבלי שהוא נועץ באיש מבני המשפחה. כדי לחזק את התמונה ממשיך הכתוב לתאר את המשפחה באמצעות שמותיהם של בני המשפחה: וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. אדון הבית זכה לשם אלימלך. היש מעמד גבוה מ"אל" ו"מלך"? אדון הבית הוא אל ומלך, ולכן רצונותיו מקודשים. רצונותיהם של שאר בני המשפחה חסרי משמעות לחלוטין בעיניו. אם הוא כאל וכמלך, הרי שהם נתיניו. לאשתו, אם המשפחה, קוראים נעמי. היא זכתה לשם זה, כי היא מייצגת דמות נעימת הליכות, נעימת סבר, נעימה לבריות כולן, ובעיקר נעימה לבעלה. מה היא חוותה בעמקי נשמתה, וכמה היא רצתה לעזוב את בית לחם, איננו יודעים. הבעל בוודאי לא התעניין ברצונותיה. יתכן אף שהיא עצמה שכחה איך להקשיב לרצונותיה שלה.

סיפורה של נעמי

מן הפסוק הבא הקורא מבין שהסיפור הוא סיפורה של נעמי. ומכך ניתן להסיק ש"אלי ומלכי", הוא האופן בו נעמי ראתה בעיני רוחה את בעלה – הוא היה האל שלה והמלך שלה – אדונה הנערץ במלוא מובן המילה. הדבר נראה לה טבעי ומקובל שבעלה שולט ברצונותיה, ושהיא תלויה בו ונוהגת על פי רצונותיו. כך היא חיתה, ובשבילה זו הייתה האמת היחידה המוכרת.

כפי שנראה בהמשך, סיפורה של נעמי, הוא סיפורה של אישה שעוברת מהפך תודעתי בבגרותה, ומשחררת את עצמה בתודעתה ממערכת היחסים אדון/שפחה. נעמי היא אישה שעוברת גאולה עצמית.

מאמרי זה נכתב, כדי לעורר את המודעות לעובדה מרתקת – התנ"ך עוסק בעומקי התודעה, כלומר, במערכת היחסים הנפשית התוך גופית שלנו. אישה הרואה את הגבר שלה כאל וכמלך שלה, אינה בהכרח אישה החיה במציאות של לפני שלושת אלפים שנה. נשים כאלו, המדמות שבן הזוג שלהן הוא אל ומלך, נמצאות בתוך הגוף שלנו עצמנו, מאז ומעולם וגם היום.

בתת המודע של בן אנוש נחבאת אישה נדכאת, המאמינה שהיא נתינה או שפחה של גבר רם ונישא. אמונה זו מנהלת את האנושות כבר אלפי שנים.

בין נשיות לגבריות

"פער המעמדות" בין הנשיות לגבריות נוכח וחי בתודעה של כל אדם מני קדם. במפתיע, דווקא בתקופתנו הפער גדול שבעתיים מבעבר. למרות שאנו רואים שבמציאות נעשו בפועל צעדים אל עבר השוויון המעמדי בין נשים לגברים, הרי שצעדים אלו נעשו עד כה רק במציאות החיצונית. השינוי הפנים תודעתי לא נעשה עדיין. בתוך תודעתנו הנסתרת, זו המנהלת את חיינו, ביומיום האישי שלנו, עדיין זועקת הנשיות את חוויית ה"שפחתיות" שלה.

במבט כן נגלה כי כל אחד ואחת מאתנו, בדרכו שלו, סוגד לאל המילים; משעבד עצמו למלכות המידע; נאחז בנוקשות בממלכת ההיגיון "הבריא"; מאמין בנחרצות לממשלת המציאות החושית, המתכחשת לקיומה של המציאות הרוחנית; מוכר את עצמו כמשרת לארמונות הנוחות, הביטחון והיציבות; משתעבד לעריצותם של הממון וההצלחה החברתית. רודנות משעבדת זו מצויה בראשנו, חבויה בתוך דפוסי החשיבה הלא-מודעים שלנו. בראשנו חי אל עריץ שבז, מענה ומדכא את הגוף, שואב ממנו אנרגיה, ומתעלם מן העובדה שהוא בעל ערך אדיר עבורנו. הגוף הוא מקדשם של הרגשות, הוא ביתם של תודעת המעמקים ושל הידע והתבונה הראשוניים. הוא שמכיל את הפוטנציאלים למימוש החופש, השמחה, האהבה והביטוי העצמי שלנו.

מחלון וכיליון, שמות המסמלים חולי ומוות

ילדיהם של בני הזוג אלימלך ונעמי נקראים מחלון וכיליון, כלומר: מחלה וכיליון. כשאנו מתבוננים בסיפור כמראה המשקפת את הפנימיות שלנו, אנו מבינים שהכותב מרמז לנו שבנים אלו הם תוצר של הזיווג הקלוקל בין אנרגיה של ראש עריץ ושתלטן, לבין אנרגיה של גוף כנוע, נטול ערך עצמי. כלומר, לטענת המגילה: כאשר אנו מזוּוָגים בתוך עצמנו בזיווג מעוות ולא שוויוני, נלד חולי ומוות.

רובם הגדול של בני האדם חיים היום חיים שהם תוצאה של זיווג פנימי בין האנרגיה הגברית-רציונלית-מעשית, לה אנו סוגדים, לבין האנרגיה הנשית-רגשית-פנימית, כלפיה יש לנו יחס של דחיה עמוקה, גלויה או מסותרת. מן הראוי שאדגיש כאן, שלא כל מי שפיו יודע להלל ולשבח את הנשיות, אכן רואה בה, בעיניו הפנימיות, ישות אהובה באמת. הפער בין הרצון שלנו להעריך את הנשיות ולחיות אותה בפועל, לבין היכולת לעשות כן – גדול. כתוצאה מכך, תוצרי המחשבות, האמירות, ההתנהגויות היומיומיות והיחסים הבינאישיים שלנו מורגשים לנו כפרי באושים. או במילים פשוטות: אין באפשרותנו להיות מאושרים.

עצם הסגידה האישית והקולקטיבית של רוב העולם האנושי העכשווי לידע, לממון, להישגיות חיצונית, למעמד, לפרסום וכו', על חשבון עולם הרגש והנשמה, גורמת לנו לחלות כיחידים ולכלות את עצמנו כחברה.

הפער שנוצר במאה השנים האחרונות בין העולם החיצוני, בו האישה חופשיה לנוע ולבחור את שביל חייה כרצונה, לבין העולם הפנימי, הרגשי/רוחני, הנחשב לנחות יותר מאי פעם, ולכן, מודחק וחסום – הכניס אותנו כחברה לקושי בל יתואר. בני האדם היום רחוקים מן האושר האישי הרבה יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. אף כי אנו גרים בבתים מאובזרים, נוהגים במכוניות מהירות, מחזיקים בכיסנו טלפון רב ביצועים, מקושרים תמידית עם כל המידע שבעולם ויכולים גם לתור ברחבי הפלנטה – הרי שתחושות הריק הפנימי והבדידות גדולות מאי פעם.

נעמי, רות וערפה, כסמל לאנרגיות הנשיות שבתוכנו

הסיפור התנכ"י מציג בעיה אנושית קשה, אך הוא אינו מותיר אותנו ללא פתרונות. האנרגיות הגבריות נעלמות מן הסיפור מיד בתחילתו, כשהאב ושני הבנים מתים. עתה המגילה עוסקת בהתבוננות מעמיקה ביחסים שבין שלוש אנרגיות נשיות שבתוכנו: נעמי, רות וערפה, ובאפשרות הריפוי הגלומה בהן.

נעמי מרגישה כאישה נטולת כול. בעלה ובניה, סביבם התנהלו כל חייה, הלכו לעולמם, ולה אין אופק כלל. לבד משביל אפור וצר, עליו היא תלך אלי מותה, נעמי לא רואה דבר. היא מבוגרת, וכבר אינה יכולה ללדת. היא מרגישה את עצמה כאדם שאין לו יותר מה לתת לחברה: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי? היא אמנם שואלת שאלה זו במובן המעשי של לידת בנים – אך בעצם היא שואלת שאלה שנשאלת ע"י כל אדם מבוגר: מה מקומי בעולם היום?

שאלה זו, של נשים, וגם של גברים, שהגיעו לגיל הפנסיה היא שאלה מאד משמעותית. הגוף כבר אינו פורה. גם הזיכרון, המרץ, היכולת לעמוד בשינויים ועוד, כבר אינם כשהיו. והשאלות המנקרות בעת זו הן: "אני אדם אחר עתה, אני הולך אל זקנתי. איך מצבי החדש ישפיע על מקומי בחברה?" "האם אני בר תועלת?" "האם יש בי צורך?". מאחר ואנו עוסקים במאמר זה בעיקר בנשים – הרי מדובר בשאלה שכל אישה שואלת את עצמה לאחר שילדיה עזבו את הקן. מי אני עכשיו? ואנה פניי מועדות?

רות וערפה הן זוג אנרגיות נשיות צעירות, שבאמצעותן, נעמי, האישה הבוגרת, תעבור שינוי מהותי. הבה נתבונן בנשים צעירות אלו, מבלי לשכוח, שמדובר באנרגיות פנימיות – בשתי נשים צעירות שמצויות בנו תמיד, כאנרגיה פוטנציאלית, גם אם בהווה אנחנו נשים בוגרות (כנעמי).

רות וערפה פונות לשני כיוונים מנוגדים: ערפה שבה לבית אימה, ורות הולכת קדימה, לארץ זרה, להרפתקה של גילוי.

ערפה, שנשארת מאחור, כשמה כן היא. היא נאחזת בזיכרונות. היא קשורה בעבר. העורף שלה אינו נותן לה ללכת קדימה, הוא קושר אותה לאחור, למצב סטטי של חוסר שינוי. ערפה היא קיבעון שנאחז בעבר. ערפה, היא האנרגיה שבתוכנו שלא תיתן לנו לעלות מדרגה, להשתחרר מן העבר ולבחור בחיים חדשים. היא גורמת לנו להיתקע במקומנו. להתגעגע לבית ההורים, לייפּוֹתוֹ ולהעצימו, או לכעוס עליו, מבלי יכולת להינתק רגשית מתחלואיו.

רות לעומתה, עוזבת את בית אימה ואביה, את ארצה ומולדתה, את עברה ואת כל תפישת חייה וחינוכה. רות עושה כמעשה אברהם – היא הולכת אחר צו ליבה, כשהיא מובלת קדימה אל הלא נודע. היא מובלת על ידי התקווה הנובעת מתוך האמונה שהכול פתוח ואפשרי, גם אם נראה שהכול סגור ובלתי פתיר. גם אברהם שיצא לדרכו אל הלא נודע, האמין שיהיה לו ילד, למרות שאשתו והוא היו בגיל זקנה. מאחר וכל אחד ואחת מאתנו מכיל את רות וערפה, אנו יכולים לבחור בבגרותנו, לאן פנינו מועדות ומי נהיה. זהו המסר של הסיפור.

לתת לכאב מקום בחיינו

נעמי נפרדת בתודה מערפה ומקיבעונותיה ומתחברת באהבה אל רות. אלא שבאותה שעה, רות מלאת אמונה ונעמי נראית כאילו היא מוותרת ומתבוססת בכאב, שנדמה שאין ממנו מוצא. התנ"ך, הקמצן במילים, נותן מקום נכבד לכאבה של נעמי: וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. באמצעות הרחבה זו, עובר אלינו מסר חשוב – יש לתת לכאב מקום בחיינו. אם אנו מנסים לדחוק אותו לתהומות, להתעלם ממנו, לחיות מעליו, ולהסתירו מאחרים ומעצמנו, לא נצליח להירפא. העובדה שנעמי נגלית לעיני כל חברותיה מהעבר כאישה מוכת גורל, ואינה מעמידה פנים כאילו דבר לא קרה, חשובה מאד לענייננו. היכולת לגעת בכאב, בייאוש, באובדן, בחוסר התקווה, היא המפתח לגילוי האור והאמת הפנימית.

מה הוא בעצם כאבה האדיר של נעמי? ממה נעמי נפרדת עתה? נעמי נפרדת מכל תפישת חייה; מכל מי שהיא הייתה בעבר. זהו אכן מצב של אבל כבד. גם אם פניה לעתיד, לעצמאות, הרי שכרגע הכאב גדול מנשוא. גם אם היא נפרדת מ"אני" שהוא כפוף ראש מול אדון עריץ, עדיין "אני" זה הוא ישות חיה שקשה להיפרד ממנה. להיפרד מן ה"אני" שלנו זה הדבר הכי קשה בעולם!

נעמי העתידית לא תהיה יותר אישה פסיבית. היא לא תהיה יותר אישה שאינה יודעת מה היא מבקשת להשיג, ואיך להשיג את מבוקשה. אין לה יותר אדון. אין לה יותר מנהל ומוביל. זו היא עצמה – האישה העצמאית.

נעמי ורות מגלמות את הנשיות היצירתית ומשוחררת

העצמאות והחופש מפחידים אותנו יותר מכול. נעמי הולכת לחיות חיים בהם האנרגיה הנשית/רגשית/גופנית/יצירתית תבחר עבורה את הדרך ותוביל אותה למימוש. אנרגיית הראש השתלטן, המדכא ומצר הצעדים לא תשלוט בה יותר. אלא שכדי לצאת אל החופש, האישה המדוכאה/תלותית שבתוכנו, צריכה להתחבר לרוח הנעורים שבנו: לעוצמה, לאומץ, לתעוזה. וזוהי רות – האישה הצעירה שתמיד קיימת בתוכנו כפוטנציאל. היא זו שמוציאה את נעמי, האישה הכואבת, מתוך תהומות היגון והאבל. האישה המרדנית, הנועזת, החזקה, החיונית והמאמינה – אותה עלינו למצוא בתוכנו.

נעמי ורות כצוות יוצאות לגלות נשיות אחרת, פורייה, יצירתית, עצמאית; נשיות שאינה נשענת על מסורת; נשיות שאינה לכודה בתפישה השפחתית המקובלת. נעמי אינה מחפשת לעצמה בעל שיתמוך בה וייתן לה מקום בעולמו. נעמי אינה רואה את הפתרון של חייה באמצעות הישענות על כוח גברי חיצוני. היא מתעוררת באמצעות אנרגיה נקבית חייתית החבויה בתוכה, בבטנה, ולא באמצעות ראשה הזכרי המדכא. היא כבר אינה מחכה ל"נסיך" שיישק לשפתיה ויעיר אותה משנת המוות שלה. היא הולכת ללמוד את החיים, ולחיות אותם, מנקודת מבט אחרת – נקודה מבט של אישה יוזמת, הבונה את חייה בדרך חדשה. דרך של לקיחת אחריות; דרך של בחירה בחיים פוריים שאינם מבוססים על פחד והכחשה עצמית.

והמגילה אכן מסיימת במשפט: וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. אף כי הילד הוא נצר למשפחה זרה, הוא הוכר כילדה של נעמי, והיא הפכה למוגשמת ומאושרת, כנגד כל הסיכויים.

הראש של נעמי, שהאמין כי עבר זמנה ואין בה צורך יותר, ירד בתודעתה מכס ה"אל מלך".  נעמי "ייסדה" בתוכה מלכות אחרת, מלכות היצירה. מלכות בה הנשיות הבשלה, המאחדת את כל חלקיה, משפיעה ומאזנת את עולמה הפנימי של נעמי – ואת כל סביבתה לדורות.

 אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות"