מורי ורבי, פרופ' ידידיה שטרן, סיפר לנו לא אחת כיצד יום למחרת רצח יצחק רבין ז"ל ירד עם בנו במדרגות הפקולטה כשלפתע ניגש אליו אחד המרצים ושאל אותו: "מה עשיתם לנו"? שטרן שהזדעזע מהאשמה הקולקטיבית החליט להתמקד, בדרכו שלו, באיחוי הקרעים שבין דתיים לחילונים.

יותם טולוב משכיל למקם את עלילת ספרו "חמש נפשות" בתחילת שנת 1996 שבעקבות רצח רבין הפכה לנקודת השבר בין הציבור הדתי לציבור החילוני, ומכאן גם לנקודת פתיחה למאמצי איחוי הקרעים.

המחבר מציג את הציבור הדתי כמות שהוא ללא כחל וסרק. הוא אינו עושה דמוניזציה למגזר זה ולא משחיר את דמותו, כמו שלעתים ציבור זה מוצג על ידי חילוניים או בני המגזר שקצצו בנטיעות, והוא גם לא מציג אותו באופן מחמיא ומתנשא, כזה שיוצר גלוריפיקציה של ציבור הדתי. לכן מיקומה הגאוגרפי של העלילה בקהילה הדתית ברעננה חשוב: הציבור הדתי הוא לא (רק) קדומים ויצהר והוא גם לא זה שלחץ על ההדק של יגאל עמיר. יגאל עמיר הוא לבדו זה שרצח את רבין. בשל הדברים הללו, "חמש נפשות" הוא הרומאן הטוב ביותר שקראתי על הציבור הדתי בפתח המאה העשרים ואחת.

ספר טוב הוא ספר שמערער לקורא את תבניות החשיבה המקובלות שלו, ו"חמש נפשות" הוא בהחלט כזה.  לצד כל יתרונותיו של הספר, טולוב מצליח להעמיד בסימן שאלה את מה שהקורא יודע על "טוב" ו"רע": "הנוכלים" בספר, אם אפשר לומר זאת כך, הם לא אנשים רעים אלא דווקא אנשים טובים עם כוונות טובות.

כברומאן פוליפוני במלוא מובן המילה המחבר מפליא לצלול לנבכי נפשותיהם של חמשת גיבוריו, ומתאר בנאמנות את ייסורי העקרוּת של אשה לא צעירה לצד התמודדותו של נער מתבגר עם מחלה נדירה, קשיי הקליטה של מהגרת בארץ חדשה יחד עם חבוטי הלב של רב צעיר – וכל זאת תוך תיאור עדין ורגיש של כל אחת מדמויותיו, ומבלי לשלול מכל אחת מהן את קולה הייחודי.

במהלך הליך הגיור של ליזה, היא משננת לעצמה חמישה תירוצים שונים לשאלת ה"צדיק ורע לו רשע וטוב לו" – מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים. יחד עם התשובה שאנו לא יודעים באמת מי הוא אדם טוב ומי הוא אדם רע, ומי שנחזה כשוחר-טוב הוא למעשה אדם רשע – הספר נותן תשובה שישית, שהיא המייסרת מכולן אך לדעתי גם האמיתית מכולן: אין תשובה.

חמש נפשות, יותם טולוב, הוצאת כתר, 2014, 364 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – כמה ביקורות קודמות"]