אחרי שצפיתי בבושה גדולה במה שהתחולל בבית המחוקקים שלנו, בערב הכרזת הממשלה, שאמור היה להיות חגיגי והפך לפארסה מבישה על דמוקרטיה וכבוד, חשבתי לעצמי על אופטימיות ועל פסימיות. אופטימיות על שום מה? על שום הדם החדש שנכנס למערכת. על כל החסרונות ועל היתרונות.

נתחיל בדבר הכי חשוב: יש שרה לענייניי מגדר, קידום ושוויון – גילה גמליאל. שיסלחו לי אנשי המשרד על שלא ציטטתי את שם התואר הארוך והמסורבל, לדעתי השם המקוצר מכובד מספיק ומביע את תקציר העשייה הצפויה של השרה החדשה. לא מובן מאליו שיש משרד חדש שמטפל בשוויון מגדרי, בגמלאים, ובקידום צעירים.

עוד שרה חדשה וטרייה – הלא היא איילת שקד הצעירה והכריזמטית, שהיא הדמות הכי רחוקה (לדעתי) מהמשפטנים המכובדים, המעונבים והאפרוריים שיושבים בבתי המשפט שלנו. לטעמי, היא צעירה מדי וחסרת ניסיון, ועם זאת אולי זה ישחק לטובת המערכת? ימים יגידו.

ואחרונה חביבה (או לא חביבה) – מירי רגב. עליה כבר נכתבו תילי תילים של מילים ונגדה הושקו טילי טילים של נאצות וכינויים, שאני בטח לא אעלה כאן על הכתב. ובכל זאת, היא נראית כמו האדם הנכון במקום הנכון. וזאת למה? היא בולדוזר, יש לה רקורד פיקודי וביצועי שאי אפשר לקחת ממנה. יש לה פה גדול, אבל לא רק. אם מישהו יוכל להזיז משהו במשרד התרבות, שהוא לא פחות אפרורי, מעונב ונפוח מהחברים שהזכרתי לעיל, אף אחד לא יוכל לעשות זאת טוב ממנה. היא תוסיף צבע, היא תזיז דברים ולדעתי גם תעלה את התקציב של משרד התרבות לכדי 1% נכסף מתקציב המדינה.

עד כאן אופטימיות. ופסימיות על שום מה?

על שום האווירה הלוחמנית, הזועמת, הקנאית והמצהיבה נגד הממשלה החדשה. כל הזעם והכעס על שום מה? על כך ש”החצי שלהם זכה” ועל כך שלא קמה ממשלה “כמו שאני רוצה”. זאת איננה דמוקרטיה ואיננה נאורות. ההפך הוא הנכון. זו התנשאות וולגרית. עוד לפני שבכלל קמה הממשלה, כבר קוראים בגנותה, מאחלים לה את כל הרע שבעולם ויודעים, בוודאות, שהיא תיכשל. אז למה שהיא תצליח? אני חוששת, בפסימיות המתבקשת, שאף ראש ממשלה, גאון ככל שיהיה, לא יוכל להצליח במצב שכזה.

ובעודי מהרהרת בעצב פסימי ובעצב אופטימי נזכרתי בהצגה שבה צפיתי סמוך לפארסה בכנסת.

ההצגה “צמחים מטפסים” (כתב ארז מירנץ, ביים אלעד שרעבי) מספרת את סיפורם הדמיוני (?) של שני צעירים המאושפזים כצמחים בבית חולים שיקומי ונתונים בעיצומו של מחקר מדעי על הקשר שנוצר ביניהם. השחקנים-הצמחים פיני (אושר בית הלחמי) ועמוס (איתי בלייברג) נתונים לחסדיו של הצוות הרפואי, הכולל את הרופא החוקר ד"ר בן צור (יואל ברמן) החרמן הבלתי נלאה, ששבוי בקסם של עצמו ולא רואה אלא את הפרס שבו יזכה עם סיום המחקר; לצידו טל גינת בתפקיד האחות הראשית רות המאוהבת נואשות בד"ר ולא מצליחה לראות מעבר לכך. לחיי כולם נכנסת אהובתו מן העבר של אחד "הצמחים", לוסיאנדה, אחות עזר (נועה צפריר), שמפיחה רוח חיים אצל הגיבורים ומכניסה תנועה במקום שאמור להיות שקט.

ולמה נזכרתי בהם? בגלל האופטימיות ובגלל הפסימיות.

פיני, הצמח האופטימי (שלטעמי היה המוצלח שבחבורה) פצח בשיר מרגש נוטף אופטימיות ותקווה, שאני שמחה לצטט ממנו חלקים נבחרים: “גם אם איחרתי לאוטובוס, יבוא האוטובוס הבא…. צריך להאמין שהכל לטובה… כי אולי באוטובוס הבא אפגוש את אשת חלומותיי, ואולי באוטובוס הבא תגיע הזדמנות נדירה… אכיר אדם יקר, חבר לחיים ולעבודה, ואולי סתם אצחק ואולי אהנה יותר, ותהיה נסיעה קסומה שלא ארצה שתגמר”.

עמוס, הצמח הפסימי, שיכול להיות לו הכל לו רק היה מאמין בעצמו, השיב במענה פסימי ומשבית שמחה: “אולי דווקא באוטובוס שכבר עבר, נסעה לה אהבת חיי… ואולי באוטובוס שכבר עבר, הייתה הזדמנות נדירה… אנשים יקרים… ואולי באוטובוס הבא תתרחש החוויה המכאיבה, ואולי באוטובוס הבא ניסע בצפיפות נוראה… נגרר לתגרה אלימה ואולי זאת תהיה נסיעה, שכל החיים נתחרט עליה”.

אולי כבר הבנתם – ליבי עם פיני. באופטימיות, באהבת החיים ובאהבת האחר, ובעיקר בשאיפה לעתיד טוב יותר. על אף, ולמרות הכל.

את מעללי כנסת ישראל, הקואליציה והאופוזיציה, הפרשנים והמצקצקים, תוכלו לראות מדי רגע וערב במסך הקרוב לליבכם.  את ההצגה "צמחים מטפסים" תוכלו לראות במרתף של התיאטרון הלאומי "הבימה", אולי משם הם יטפסו אל התודעה של כולנו ואפילו של שרת התרבות החדשה, שתביא להגדלת תקציב התרבות בכלל, ותרבות תיאטרון הפרינג’ בפרט. נסו להשיג כרטיסים להצגות הבאות באולם הבימרתף – ב-6 ביוני או ב-18 ביוני. והעיקר – תשתדלו לשמור על אופטימיות.