אנגלברט הומפרדינק, או בשם בו נולד בהודו – ארנולד ג'ורג' דורסי, עוד רגע בן 80, מוכר בעולם הרחב וגם בארץ כאחד מגדולי זמרי הבלדות הרומנטיות נוסח אולמות הפאר של המלונות הנוצצים בעיר המדברית לאס ווגאס, עם כ-70 אלבומים, פרסים רבים, ולמרות גילו המתקדם הוא עדיין אוחז את כוחו במותניו תרתי משמע.

הסיפור של אנגלברט הומפרדינק, החוזר להופעות בישראל, ארבע שנים לאחר שכבש את ההיכל ביד אליהו, ושנתיים לאחר שייצג את אנגליה באירוויזיון, הוא אכן תופעה ומושא להערצה ולאהבה. מה יש בו, שמביא את הקהל הרב למלא את היכל התרבות בתל-אביב? נוסטלגיה? זכרונות? אהבה? התרפקות? להערכתי כל אלו יחד. כאשר רבים מבני גילו מבלים עם הנכדים הוא עושה זאת על הבמה מול קהל רב המעניק לו תשואות, כמו גם לעמיתיו שביקרו כאן – שארל אזנבור, ניל סדקה, טום ג'ונס, פול אנקה, טוני בנט,  ז'ולייט גרקו, דיון וורוויק ואחרים.

הומפרדינק, המלווה בתזמורת ובצמד זמרות ליווי בלונדיניות בשמלות מיני קצרצרות החושפות רגליים ארוכות, עלה לבמה לקראת השעה תשע וחצי, בחליפה שחורה ובחולצה באדום שני, כאשר כניסתו מלווה בהקרנת סרטון מעל מסכי ענק צדדיים המנציח את רגעיו הגדולים ביותר בשנים עברו לצד שמות גדולים עוד יותר החל מדין מרטין ועד אלטון ג'ון. הוא פתח מיד בשורת להיטים שכל אחד באולם הענק הכיר, ידע להתנועע נכון ובחתוליות גמישה למרות כרס לא קטנה שצימח עם השנים, ואף נתן את קולו המצויין והעמוק בשירה, כן, סוג של שירה בציבור סוחפת שלא ניתן לעמוד בפניה. גם אני, אודה ולא אבוש, מלמלתי את המילים "Quando, Quando, Quando" או בתרגומן לעברית – מתי, מתי, מתי, מהשיר שבוצע לראשונה בגרסתו האיטלקית בפסטיבל סן רמו בשנת 1962 ומאוחר יותר אומץ בתרגומו האנגלי בידי הומפרדינק והפך לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר.

בין לבין, כאיש עסקים ממולח ואמן היודע למכור את עצמו הזכיר הומפרדינק את האלבום הבא שעליו הוא עובד כעת, אלבום דואטים בשם "Engelbert Calling" במסגרתו שיתף פעולה עם שמות כאלטון ג'ון, קליף ריצ'רד,  אוליביה ניוטון ג'ון, ווילי נלסון, קני רוג'רס, ניל סדקה, דיון וורוויק, שארל אזנבור, ועוד המון שמות, תוך כדי הדגמה וירידה על לשונו הארוכה של כוכב להקת KISS ג'יין סימונס, המשתתף באלבום.

זו האווירה ששלטה באולם אמש, להיטים גדולים מהחיים, מעין התרפקות על ימי העבר, הגברת הלא כל כך צעירה (שבטח הייתה שתי כיתות מעלי ביסודי, סליחה) שישבה לידי, שלטה בכל מילות השירים, גם אחד הגברים המבוגרים שישב מאחורי חש לעתים כאילו הוא במסיבת ריקודים וקם מכסאו לעבר המעבר רק על מנת לשיר ולרקוד, אקט שטופל בזריזות בידי סדרנית חרוצה (למה?) אך הוא קיבל את שלו כאשר במהלך ההדרן הצליח להגיע עד קדמת הבמה ללחוץ את ידו של הומפרדינק ולנשקו – ולהפוך למושא קנאה של כמה נשים שהזדרזו להגיע אף הן ולזכות במטפחות אדומות מתוך הערימה שהומפרדינק שחרר לחלל האוויר (זה לא תרגיל של שארל אזנבור או גימיק קבוע של זמרי לאס ווגאס שכאלו?). היה תענוג, שהותיר אותי ממשיך לפזם ברפטטיביות את הפזמונים של השירים (שלחלקם יש סיפורים מרתקים* בדרך החוצה לרחבה של הכיכר עד החניה.