Skip to content

"הבן הטוב" בהבימה: הכינו את הממחטות

המלודרמה "הבן הטוב", שכתב שי גולדן וביים איציק ויינגרטן, מתארת ילדות אומללה והתמודדות עם גורל אכזר ושקרים במשפחה. בהצגה יש רגעים מרגשים ונוגעים ללב וגם רגעים טרחניים ובכייניים. סובלים, סיפור אהבה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=3]

הילדות של שי גולדן היתה כל כך עצובה ואומללה, שהוא כתב עליה ספר,  ועכשיו גם מחזה – "הבן הטוב". גם חייהם של הצופים באולם "הבימה" אינם קלים במהלך ההצגה. ראיתי כמה מהם מזילים דמעה לקראת הסיום.

מדובר בסיפור אוטוביוגרפי של שי גולדן ואחיו רן, שגדלו בבית יתומים לאחר שאמם נטשה אותם. בעודם ילדים הם אומצו על ידי בני זוג, שתינוקם נפטר לאחר שלושה ימים – ומאז לא הצליחו להביא ילד לעולם. החיים בבית החדש, עם ההורים המאמצים, עולים מרומניה, שנושאים עליהם את תיק השואה, מתנהלים תוך כדי מריבות וצרחות, והאשמות הדדיות, בעיקר מצד ההורים שממררים לזוג הילדים-האחים את החיים. הכל מתוך כוונות טובות כמובן. ההורים מרומניה, אבל האופי מפולניה.

ההורים מרומניה, האופי מפולניה. אולייר, זליחובסקי ושלומוביץ. צילום: ז'ראר אלון

"הבן הטוב" היא מלודרמה על יתמות ונטישה, גורל אכזר, סבל וגעגועים, סודות ושקרים ומחסור חמור בחום ובאהבה. וכעס. הרבה כעס. על הנייר הסיפור נראה חזק וקורע לב. על הבמה הוא סובל מחולשה דרמטית. הטקסט מוגש באופן פשוט, לעיתים פשטני, ומכיל כמה מרכיבים סוחטי דמעות, חלקם מרגשים, אחרים פחות.

הדמויות משורטטות בקווים גסים, וכך גם היחסים ביניהן. הרבה צעקות, הגיבורים מתחרים מי סובל יותר ומי קורבן גדול יותר. ההצגה אינה שומרת על יציבות,  יש בה רגעים יפים ונוגעים ללב, בעיקר בחלק האחרון, ויש בה רגעים טרחניים ובכייניים. החומרים לא תמיד מתחברים. למשל, כאשר אחד האחים מגלה פתאום, שההורים המאמצים אינם ההורים הביולוגים שלו ושל אחיו, וכי הוא ואחיו ננטשו בילדותם על ידי אמם. מה גורם לו פתאום לגלות זאת? לא ברור.

הבימוי של איציק ויינגרטן זורם עם הטקסט, בלי גימיקים, אבל גם בלי שאר רוח.  ויינגרטן, במאי מנוסה בחומרים כאלה, מביים ברגישות ומנסה להוציא מהדמויות את המיטב. אבל כאשר הטקסט אינו מבריק או מעמיק, גם לבמאי מוכשר אין הרבה מה לעשות. כנ"ל לגבי השחקנים. אני יכול רק לשבח את מאמציהם לגלם ככל יכולתם דמויות אמינות. ניר זליחובסקי ויובל שלומוביץ הם הבנים, שלפעמים מתחשק לחבק אותם. ההורים – טטיאנה קנליס-אולייר ורוברטו פולק מנפיקים כמה רגעי צחוק, אבל זה צחוק מריר. עמוס בוארון הוא מנהל בית היתומים.

בסוף יש נחמה. זליחובסקי ושלומוביץ. צילום: ז'ראר אלון

מישהו ביציאה פלט באכזבה שצפה בטלנובלה. אינני מסכים עם אמירה כזו, אבל לעיתים היתה סכנת גלישה לכיוון הזה. יש בהצגה רגעים שמצליחים לגעת, כאלה שגורמים לכל אחד מהצופים להתבונן בחייו שלו, רגעי עצב ובדידות, כמיהה לאהבה וחיפוש נואש אחר האושר. כאן אין מה לדבר על אושר. ההורים מתנהלים כמו זוג קרציות והילדים מתמודדים עם הגורל ומנסים למצוא את האור בקצה המנהרה.

בתפריט של "הבן הטוב" יש מעט מכל דבר. לא הרבה, אבל גם זה משהו בשביל מחזאי מתחיל. במהלך ההצגה חשבתי כיצד צ'כוב היה כותב סיפור דומה. וזה, בעצם, כל הסיפור של ההצגה. אם אתם רגישים במיוחד אני ממליץ להצטייד בממחטות. והרבה. סובלים, סיפור אהבה. העיקר שיש נחמה בסוף.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן