לפני יומיים, במהלך מסיבת העיתונאים בתל-אביב עם ארט גרפונקל לקראת המופע באצטדיון בלומפילד, ולאחר שדחה את כל השאלות אודות הקשר עם פול סימון, סיפר גרפונקל כי בנו, ג'ימס ארתור ג'וניור, בן 24, יופיע לצידו במופע. "אני מביא אותו עמי, כי הוא פשוט מצוין", אמר גרפונקל בן ה-73 לכתבים הרבים.

אמש, מול רבבת צופים, הוכיח ארט גרפונקל כי כל מילה שאמר היא נכונה. יתרה מזאת, ג'יימס ארתור ג'וניור לוקח את ארט גרפונקל, פול סימון ועוד כמה שמות שרק תניחו לי פה להרמה, בצעדים קלילים ובמיתרי קול מצוינים – בתחילה בדואט עם אביו בשיר "Let It Be Me" ולאחר מכן במופע סולו בשיר "Smile", ומותיר אותי נרגש. אמנם הגעתי עד בלומפילד כדי לראות ולשמוע את ארט, ההוא מ"גשר על מים סוערים" ו"קולו של השקט" המגיעים היישר מפס קול נעורי וכבר מזמן הפכו לקאלט מיתולוגי בדברי ימי מוזיקת הפולק האמריקנית, אך הרגעים המעטים שארתור נכח על הבמה ופתח את קולו בשירה הבהירו לי מיד כי התפוח נפל ממש צמוד לעץ, או לחילופין המלפפונים למדו את הגנן ובכלל ארתור יותר טוב.

כן, זו הייתה ההפתעה של הערב, ערב שהחל עם קריאת תפילת "ומעלה ישועה ברחמים" מפי ארט גרפונקל שנכנס לבמה עם כיפה לראשו, רק כדי להזכיר לנו שארט הוא בעצם יהודי כמונו, ארתור אהרן עירא גרפונקל. המשכו של הערב עם "The Boxer" הלהיט הראשון ששחררו פול סימון וארט גרפונקל לקראת יציאתו של אלבומם המפורסם ולמעשה האחרון שהוקלט באולפן – " Bridge over Troubled Water".

האווירה שהייתה קצת מתוחה בתחילה בשל קטע התפילה, השתחררה, והקהל קיבל באחת את מנת הפתיחה המוכרת לו. הרי רוב רובו של הקהל, בגילאי חמישים ומעלה, הגיע לכאן כדי להשתתף במעין כנס בוגרים, לחזור לשעה לימי הנעורים. גרפונקל הלך במהלך חייו על קריירה נוספת ושיחק בסרטים "מלכוד 22" ו"תאוות הבשרים" – ובין השירים שיבץ קטעי משחק וקריאת פואמות, אשר לחלק גדול מהקהל לא היו ממש במקום, במיוחד כשאתה מצפה למופע מוזיקלי עם להיטי נעוריך.

אבל כאשר חזר לבצע שירים, גם שלו, גם מימי הצמד עם סיימון, באוויר הצונן של האיצטדיון היפואי, הוא הזכיר לכולם שאמנם הוא בן 73 כבר, ואמנם היו לו מספר שנים במהלכן התנזר משירה בשל מחלה בגרונו, אך עדיין נותר שמץ מהיכולות הוורבליות, אם כי היו פה ושם מעידות שאפילו אוטו טיון לא היה מתקן, הגיל, מיתרי הקול, עייפות החומר.

לכן ציינתי כי מבחינתי אחד משיאי המופע היה ג'יימס ארתור גרפונקל הצעיר. אך היו נקודות שיא נוספות, שהגיעו בחלקו האחרון של המופע,  שני הלהיטים הכי גדולים של הצמד סיימון וגרפונקל, שכבר לא יחזור ויתאחד כי המרחק המנטלי והאישי ביניהם הולך וגדל כל הזמן: השיר  "Sounds of Silence" מגיע כחלק מההדרן הראשון וסוחף את הקהל המתחיל בזמזום חרישי וגובר לשירה בציבור עצומה; כך גם הקטע האחרון עם השיר "Bridge over Troubled Water", שחתם את המופע.

 ובעוד הצלילים  האחרונים נדמו, נדלקו האורות על הבמה לעבר הקהל, כשארט משחרר תפילה יהודית על הרגעים שחווה כאן בארץ חמדת אבות. כמה טוב שבעולם האכזר הזה יש לנו כוכבים אמיתיים בני עמנו, שמסכימים להגיע לכאן, אמנם בסתיו החיים, ואמנם לא ממש בשיאם, אך מגיעים. תודה לך מר גרפונקל ששרת לנו כאן ביפו.

בקטנה: נותר בי טעם של עוד, טעם של משהו שלא מוצה עד תום, כי חסרו לי ולקהל שורה ארוכה של להיטים – ססיליה, גברת רובינסון ועוד. אבל היי, זהו מופע של ארט, לא של פול וארט. ולמרות שאינני נוהג לעשות זאת – תודה גם למפיק אודי אפלבאום, כי מעבר לעבודה השוטפת הוא בנאדם, וכמו שהגדירו קולגה – אודי הוא מענטש.