ארבעה אנשים, זה הכל, החליטו לאשר את הקרנת הסרט "אל סף הפחד", על יגאל עמיר. ארבעה אנשים – שעם כל הבנתם באמנות הקולנוע ובסרטים – חרגו בהחלטתם הרבה מעבר לשיפוט האמנותי ועשו צעד גדול, להחזרתו של הרוצח המתועב הזה, לתוך הקונצנזוס בחברה הישראלית.

מכאן קצרה מאוד הדרך עד שבשם חופש הביטוי, שהינו ללא ספק ערך נעלה, אחד מערוצי הטלוויזיה ישדר ראיון צהוב וסוחט דמעות על סבלותיה של אשת הרוצח. מכאן גם לא רחוקה הדרך עד שמוסף שבועי זה או אחר, של אחד מהעיתונים צמאי הרייטינג הנמצאים במצוקה, יפרסם ראיון מלטף ואמפטי עם אמו ומשפחתו של הרוצח המתועב, שיספרו על יגאל עמיר ה"רגיש", "אוהב ארץ ישראל", ש"הקריב עצמו" למען עם ישראל וש"לא הייתה לו ברירה".

שלא תגידו שלא אמרו לכם.

במהלך הימים האחרונים שמעתי הרבה נימוקים שמצדיקים את אישור הסרט הזה להשתתפות בפסטיבל הסרטים הירושלמי. אחד הנימוקים המוזרים יותר היה ש"זה אינו סרט על יגאל עמיר" אלא על אשתו ובני משפחתו. אין חיה כזאת. כל סרט וכל אייטם תקשורתי, העוסק במי מבני משפחתו של יגאל עמיר – עוסק ברוצח עצמו. שאם לא כן, את מי היה מעניין גורלה של לאריסה טרימבובלר?

אחת מארבעת הלקטורים האלה, שהוסמכו לאשר להקרנה את הסרט, היא נורית קידר שהתראיינה בכמה אמצעי תקשורת וניסתה להסביר את עמדתה. "הסרט עוסק בפרשת האהבה הבלתי אפשרית בין לריסה טרימבובלר, בעלה יגאל, המשפחה שלה, מה עובר עליה במשך כל השנים האלה". באמת?! סרט על "אהבה בלתי אפשרית" ותו לא? תנו לי מהר את הממחטה, כדי שאוכל לנגב את הדמעות, מהסיפור קורע הלה על ה"אהבה הבלתי אפשרית".

"כבר נעשו סרטים על רוצחים, זה לא סרט ראשון", היתממה קידר באותו ראיון לאתר "נענע 10". "על רצח קנדי לא עשו 200 סרטים? הכי הדהים אותי בשנה שעברה הסרט 'יומני הימלר' שהוקרן בראש חוצות, אז מה, הייתי צריכה לראות את הימלר שהיה אבא נהדר וגידל את ילדיו נהדר, ורק רצח כמה אלפי יהודים בדרך? אז זה מקבל לגיטימציה? על אייכמן לא עשו סרט? זה בסדר? הרצח של עמיר נוראי, ומגיע לו הכל, אבל רק אומרים את השם 'יגאל עמיר' אז כל אמות הספים רועדות. זה לא ככה".

ישנו הבדל עקרוני אחד עמוק בין הסרטים על רוצחי קנדי ועל הימלר ואייכמן – לבין הסרט על יגאל עמיר. בנוסף על עשרות השנים שעברו, בכל המקרים שעליהם הצביעה קידר הרוצחים אינם בחיים. שום סרט שייעשה עליהם אינו יכול להשפיע על גורלם. איש במדינת ישראל גם לא ידרוש להעניק תואר חסיד אומות העולם לרוצחו (או רוצחיו) של קנדי ואיש במדינת היהודים לא יהפוך את אייכמן ו/או את הימלר למיתוס נשגב שיש ללכת בעקבותיו.

אבל, כאשר מדובר ביגאל עמיר – המצב שונה בתכלית. סרט מסוג "אל סף הפחד" מרחיב עוד יותר את הסדק, שיביא בסופה של הדרך, למתן לגיטימציה לרוצח, בחלקים לא מבוטלים בציבור. ואם במועד הנראה לעין, גם יהיה מי שיבקש חנינה עבור הרוצח הנתעב – לא אפול מכיסאי מרוב תדהמה. מכאן ועד שחרורו המוקדם מן הכלא, הדרך עלולה להיות קצרה מאוד. בליקוי המאורות הפוקד את המדינה הכל אפשרי. הכל!!!

יכול להיות שממרחק נאות של זמן, אחרי הסתלקותו של הרוצח, סרט מסוג "אל סף הפחד" יהיה לגיטימי. אבל לא עכשיו, כאשר ישנם עוד בציבור הישראלי חסידים של יגאל עמיר, שמצדיקים את רצח רבין. הפצע עדיין פתוח ולא יחסרו כאלה, שעלולים למנף את הסרט כדי להרחיב את קהל מעריציו של הרוצח ולהפוך אותו לדוגמה ולמופת.

חופש הביטוי והיצירה הוא ערך מקודש, אבל לא פחות ממנו גם ערך הדמוקרטיה, שבה התנקש  יגאל עמיר. בהכרעה בין שני הערכים המקודשים הללו דרושים הרבה יותר מארבעה אנשים – יהיו חכמים, רגישים ומקצועיים ככל שיהיו. המשא כבד מדי על כתפיהם.

בנושא מסוג זה אין די בהטלת האחריות הכבדה על במאים, תסריטאים, שחקנים או מבקרי אמנות. שיקול הדעת שיש להפעיל במקרה הזה הוא רחב הרבה יותר ומן הראוי שישותפו בהכרעה גם מומחים רלוונטיים נוספים בתחומי החברה, המדינה, המוסר והמשפט. בפעם הבאה, שבה יונח נושא כה נפיץ על השולחן, מותר לצפות ממנהלי ומארגני הפסטיבלים למיניהם שיקול דעת נרחב יותר.