"יהוא" בהבימה: הכי רחוק מלחם ושעשועים

בתיאטרון הלאומי לא שמעו כנראה על הבשורה של שרת התרבות החדשה, שרוצה "לחם ושעשועים". ההצגה "יהוא", שמועלית בעקבות מבצע "צוק איתן", היא ההיפך מכך: הסיפור התנ"כי, שמקרין על המציאות של ימינו מספר על אלימות אכזרית, כיבוש משחית, אונס ברוטלי, שכרון כוח ותאוות שלטון

"יהוא" בהבימה: הכי רחוק מלחם ושעשועים

בתיאטרון הלאומי לא שמעו כנראה על הבשורה של שרת התרבות החדשה, שרוצה "לחם ושעשועים". ההצגה "יהוא", שמועלית בעקבות מבצע "צוק איתן", היא ההיפך מכך: הסיפור התנ"כי, שמקרין על המציאות של ימינו מספר על אלימות אכזרית, כיבוש משחית, אונס ברוטלי, שכרון כוח ותאוות שלטון

[rating=4]

לפי מה שאני מבין משרת התרבות החדשה, מירי רגב, להעלות הצגה בעקבות מבצע "צוק איתן", זהו מעשה חתרני, שעלול "לתת נשק לאויבנו" ולעשות "דה לגיטימציה למדינת ישראל" – ציטוטים שלקחתי מתוך שלל התבטאויותיה המביכות בענייני תרבות ואמנות. עוד רגע תשקול הצנזורית לשעבר לבטל את הסיוע לתיאטרון הלאומי הבימה, שמעלה את ההצגה "יהוא" – בעקבות ההרהורים שהעלה מבצע "צוק איתן" אצל הבמאי אילן רונן. "יהוא" עוסק באלימות אכזרית, כיבוש משחית, אונס ברוטלי, שכרון כוח ותאוות שלטון. רגב הכריזה לאחרונה, שמבחינתה תרבות היא "לחם ושעשועים". "יהוא", אם כן, הוא סדין אדום מבחינתה.

האם תיתכן אצלנו הפיכה צבאית? גיל פרנק. צילום: ג'ראר אלון

"יהוא", שכתב גלעד עברון, הוא מחזה לא קל ומעורר למחשבה, שעוסק באלימות שסביבנו ובתוכנו, כאשר על האלימות אנחנו מגיבים באלימות – וכך נעים בין מלחמה למלחמה וממבצע למבצע. הבמאי רונן אומר שהחליט לחזור למחזה (שהועלה בעבר ב"הבימה") בעקבות מבצע "צוק איתן", שבא אחרי מבצעים ומלחמות, והגברת האלימות, שעלולה לקרוע את העם והחברה, כפי שקורה בסיפור התנ"כי, וכפי, שלמעשה קורה גם כיום, בישראל 2015.

ההצגה גם מעוררת את השאלה האם אנו חסינים מפני השתלטות כוחנית ואלימה על מוסדות השלטון. להזכירנו, נרצח כאן ראש ממשלה במטרה להחליף את השלטון. "יהוא", שעוסקת במצביא שמחולל הפיכה צבאית עקובה מדם ונעשה מלך ישראל, נוגעת בכל הנושאים הלא משעשעים הללו. כדי לא להלאות את הצופים עם סיפור תנ"כי ודמויות תנ"כיות, רונן משתמש בדימויים תיאטרלים, שמכניסים צבע להצגה, גם אם הצבע הזה הוא דם.

גיל פרנק, בתפקיד המלך יהוא, מצוין כרגיל, אם כי אני לא משתגע על המניירות שלו. טובים גם אלון נוימן בתפקיד שר הצבא עזגד, רזיה ישראלי – אשתו מעכה, ודב רייזר – ראש השרים זיף. בולטת במיוחד מאיה מעוז, בתפקיד זילפה, אשתו של המלך הנרצח יהורם. כולם עסוקים במאבקים מלוכלכים, "מבצעים", תככים, מזימות, בריתות ובגידות. העיקר לשלוט בכל מחיר. ומי בכלל סופר מנדטים.

רצח חפים מפשע. רזיה ישראלי ואלון נוימן. צילום: ג'ראר אלון

"יהוא" אינה הצגה קלה ואינה מיועדת לכל אחד. בטח לא למי שמחפש "לחם ושעשועים". חולשתה של ההצגה היא בעיקר שאינה יכולה להקיף את העלילה המרתקת ולהעמיק בה. מה שמתקבל על הבמה – קטן על המציאות של ימינו. אבל זה מה שיש במסגרת המגבלות התיאטרליות.

"יהוא" מועלית באולם ברטונוב, הפרינג' של הבימה, שבו השחקנים מופיעים קרוב לקהל במעין זירה, ולא על במה פרונטלית, וגם נכנסים דרך כניסות הקהל. לאחרונה הפך אולם ברטונוב למעבדת התיאטרון הכי משמעותית בסצנת התיאטרון הישראלי. לא כל ההצגות שומרות שם על רמה אחידה, וגם "יהוא" אינה יוצאת דופן מבחינה זו. יש בהצגה רגעים טובים יותר וטובים פחות, אבל זהו תיאטרון, שמנסה להיות "אחר" ולא להתחנף לקהל, ובעיקר מציב מראה מול הצופים, כפי שתיאטרון צריך לעשות. צריך רק לקוות שמירי רגב לא תנפץ את המראה (רמז: היא לא תעשה את זה כי אינה יכולה).

[rating=4]

לפי מה שאני מבין משרת התרבות החדשה, מירי רגב, להעלות הצגה בעקבות מבצע "צוק איתן", זהו מעשה חתרני, שעלול "לתת נשק לאויבנו" ולעשות "דה לגיטימציה למדינת ישראל" – ציטוטים שלקחתי מתוך שלל התבטאויותיה המביכות בענייני תרבות ואמנות. עוד רגע תשקול הצנזורית לשעבר לבטל את הסיוע לתיאטרון הלאומי הבימה, שמעלה את ההצגה "יהוא" – בעקבות ההרהורים שהעלה מבצע "צוק איתן" אצל הבמאי אילן רונן. "יהוא" עוסק באלימות אכזרית, כיבוש משחית, אונס ברוטלי, שכרון כוח ותאוות שלטון. רגב הכריזה לאחרונה, שמבחינתה תרבות היא "לחם ושעשועים". "יהוא", אם כן, הוא סדין אדום מבחינתה.

האם תיתכן אצלנו הפיכה צבאית? גיל פרנק. צילום: ג'ראר אלון

"יהוא", שכתב גלעד עברון, הוא מחזה לא קל ומעורר למחשבה, שעוסק באלימות שסביבנו ובתוכנו, כאשר על האלימות אנחנו מגיבים באלימות – וכך נעים בין מלחמה למלחמה וממבצע למבצע. הבמאי רונן אומר שהחליט לחזור למחזה (שהועלה בעבר ב"הבימה") בעקבות מבצע "צוק איתן", שבא אחרי מבצעים ומלחמות, והגברת האלימות, שעלולה לקרוע את העם והחברה, כפי שקורה בסיפור התנ"כי, וכפי, שלמעשה קורה גם כיום, בישראל 2015.

ההצגה גם מעוררת את השאלה האם אנו חסינים מפני השתלטות כוחנית ואלימה על מוסדות השלטון. להזכירנו, נרצח כאן ראש ממשלה במטרה להחליף את השלטון. "יהוא", שעוסקת במצביא שמחולל הפיכה צבאית עקובה מדם ונעשה מלך ישראל, נוגעת בכל הנושאים הלא משעשעים הללו. כדי לא להלאות את הצופים עם סיפור תנ"כי ודמויות תנ"כיות, רונן משתמש בדימויים תיאטרלים, שמכניסים צבע להצגה, גם אם הצבע הזה הוא דם.

גיל פרנק, בתפקיד המלך יהוא, מצוין כרגיל, אם כי אני לא משתגע על המניירות שלו. טובים גם אלון נוימן בתפקיד שר הצבא עזגד, רזיה ישראלי – אשתו מעכה, ודב רייזר – ראש השרים זיף. בולטת במיוחד מאיה מעוז, בתפקיד זילפה, אשתו של המלך הנרצח יהורם. כולם עסוקים במאבקים מלוכלכים, "מבצעים", תככים, מזימות, בריתות ובגידות. העיקר לשלוט בכל מחיר. ומי בכלל סופר מנדטים.

רצח חפים מפשע. רזיה ישראלי ואלון נוימן. צילום: ג'ראר אלון

"יהוא" אינה הצגה קלה ואינה מיועדת לכל אחד. בטח לא למי שמחפש "לחם ושעשועים". חולשתה של ההצגה היא בעיקר שאינה יכולה להקיף את העלילה המרתקת ולהעמיק בה. מה שמתקבל על הבמה – קטן על המציאות של ימינו. אבל זה מה שיש במסגרת המגבלות התיאטרליות.

"יהוא" מועלית באולם ברטונוב, הפרינג' של הבימה, שבו השחקנים מופיעים קרוב לקהל במעין זירה, ולא על במה פרונטלית, וגם נכנסים דרך כניסות הקהל. לאחרונה הפך אולם ברטונוב למעבדת התיאטרון הכי משמעותית בסצנת התיאטרון הישראלי. לא כל ההצגות שומרות שם על רמה אחידה, וגם "יהוא" אינה יוצאת דופן מבחינה זו. יש בהצגה רגעים טובים יותר וטובים פחות, אבל זהו תיאטרון, שמנסה להיות "אחר" ולא להתחנף לקהל, ובעיקר מציב מראה מול הצופים, כפי שתיאטרון צריך לעשות. צריך רק לקוות שמירי רגב לא תנפץ את המראה (רמז: היא לא תעשה את זה כי אינה יכולה).

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן