בספר "שלוש קומות" מתגלה אשכול נבו במיטבו. לאחר שכתב פעמיים ספרים על נושאים חשובים שכותבים סופרים חשובים – 'אלטנוילד' שנגע בשאלת הציונות, ו'מקוה אחרון בסיביר' שעסק בחברה השסועה בישראל, חוזר נבו למקורות, ליצירותיו הראשונות והמצוינות – "ארבעה בתים וגעגוע" ו"משאלה אחת ימינה".

זה הוא ספר קליל, מצחיק, מרתק לפרקים, חס וחלילה לא מעיק מדי ולא מכביד מדי, וחדוות הכתיבה של הסופר עוברת ישירות לקורא.

"שלוש קומות" עוסק בנפש האדם, לא בחברה ולא במדינה, והוא מיועד לבני האדם, לעם, לאדם הממוצע. נראה כי נבו מצא את ייעודו: הוא common author שכותב ל- common man.

וכסופר המונים נבו מצטיין. הוא שמח בכך והתוצאה מורגשת: הספר מעיד על תהליך התבגרות, למידה והפנמה שעבר. גם כשרונו ללוש את השפה באופן דויד-גרוסמני ולעשות בה כבשלו השתכלל.

**

"שלוש קומות" מביא שלושה סיפורים של שלוש משפחות בבניין אחד הגרות בשלוש קומות. שם הספר מרמז למודל הנפש הפרוידיאני, שבנוי משלוש קומות – איד, אגו וסופר-אגו. כל אחת מהדמויות הראשיות מייצגת קומה אחרת בו. שלא כמו בספרים הקודמים, בספרו הנוכחי נגמל נבו מה-OCD של סגירת מעגלים והתרת קשרים. המחבר מעליל פה עלילות מבלי להביאן אל סיומן, ומשחק בצורה אינטליגנטית עם תבניות החשיבה של הקורא.

אולם כפי שתבשיל מצוין מקדיח מעט בשוליו גם "שלוש קומות" סובל פה ושם מפגמים: לפעמים נבו חש בצורך לומר איזו אמירה חשובה על הציונות או החברה, נושאים שאינם בטווח המצוינות הטבעי שלו, נוסף לכך שהן מנותקות קצת מהסיפור הראשי. גם הפרפרזה על האמירה הנדושה לפיה "הבן של הסנדלר שהולך יחף", מעיבה במעט על הספר.  אך מעל הכל מספר פעמים נבו מנסה לרָצות את הקוראים בגסויות, או בדיבור ממש עם הקוראים. מאמצים אלו מורגשים  על ידי הקורא ומחדדים את ההבחנה החשובה בין תקשורת בריאה עם הקורא לבין התחנפות.

שלוש קומות, אשכול נבו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2015, 272 עמ'

[related-posts title="חלק מביקורות קודמות של אודי נוימן"]