יומן מסע: קובה שלא אהבתי (1)

רגע לפני שהאמריקנים חוזרים לקובה אחרי יותר מחצי מאה, ג'נין וולף קפצה לביקור קצר בהוואנה. בניגוד לרבים אחרים שהשתגעו על האותנטיות והפולקלור, היא ממש לא אהבה. יומן מסע אישי וכמה טיפים בהמשך הדרך. כתבה ראשונה בסדרה

יומן מסע: קובה שלא אהבתי (1)

רגע לפני שהאמריקנים חוזרים לקובה אחרי יותר מחצי מאה, ג'נין וולף קפצה לביקור קצר בהוואנה. בניגוד לרבים אחרים שהשתגעו על האותנטיות והפולקלור, היא ממש לא אהבה. יומן מסע אישי וכמה טיפים בהמשך הדרך. כתבה ראשונה בסדרה

אפשר להגיד שממש כפיתי על עצמי את הביקור הקצרצר בהוואנה, למרות שכול מי שהיו שם סיפרו כמה היה להם כיף וכמה שהם אהבו את קובה.

מאחר וכבר הייתי במרחק של שעת טיסה משם החלטתי לקפוץ לחמישה ימים, משכנעת את עצמי שזאת ההזדמנות האחרונה לפני שהאמריקאים יפלשו בהמוניהם וירמסו את האותנטיות של המדינה המיוחדת הזאת, שעברה המון תהפוכות ונמצאת כבר למעלה מיובל שנים תחת שלטון דיקטטורי-קומוניסטי, כשהיא מנותקת חלקית מהעולם המודרני ומפגרת טכנולוגית.

אמריקה. כאילו (צילום: ג'נין וולף)

יצאתי לדרך במטוס קטן, משדה התעופה הקטן של גרנד ג'ורג' טאון, שבאיי קיימן. שם, רק כשלושה שבועות קודם לכן, קיבלה את פני תזמורת קטנה בהרכב של שני נגנים – מה שמיד גרם לי להרגיש מינימום מלכת אנגליה, שהאי הזה מתנהל תחת כתרה.

נחתתי אחרי שעה בשדה תעופה קטן ומיושן, שמיד העיף אותי חזרה בזמן, היישר לימי סיני שאחרי מלחמת ששת הימים: אולם אפרורי שמזכיר את תחנת הגבול המיושנת של טאבה, או לחילופין את שדה התעופה ברפידים; שומרים לובשי מדים וחמורי סבר. בדיעבד התברר לי שישנם בקובה חמישה שדות תעופה. הבינלאומי למשל, הוא חדיש ומודרני (ראיתי במו עיני, אבל אחזור לזה בהמשך). אני נפלתי דווקא על השדה המוזנח הזה. וכך במעבר חד מאי מודרני, שנהנה מסגנון חיים של האלפיון העליון, הגעתי היישר לעולם השלישי.

מכוניות אספנות? לא בדיוק (צילום: ג'נין וולף)

ביציאה מהשדה המתינו המוני מוניות צבעוניות מהדגמים האמריקאים של שנות ה-50, שנותרו באי מן הימים של לפני המהפכה, בשנת 1959. אני מנסה לברר היכן מחליפים את הדולרים לכסף מקומי ונשלחת למבנה הצמוד של טיסות יוצאות. שם אכן מצאתי דלפק רשמי להחלפת מטבע, שגזל ממני 10% עמלה על הדולרים האמריקאים שלי (רק על דולרים אמריקאים), תמורת רכישה של המטבע המקומי לזרים – סי יו סי .(CUC) מעניין אם בעתיד הקרוב הקנס הזה יימחק.

נוף אורבני. הוואנה (צילום: ג'נין וולף)

בשירותים נתקלתי בשתי בחורות עצבניות, תיירות מספרד, שהחמיצו לי פנים כששאלתי איך נהנו מהביקור. "ממש לא אהבנו את קובה. האנשים לא נחמדים", הן סיפרו, בניגוד לרוב התיירים שפגשתי שם וממש אהבו.

מצוידת בכסף מקומי יצאתי לרחבת המוניות, כשבלבי גומלת החלטה מגובשת וחד משמעית, לוותר על התענוג בנסיעה במוסטנג מיושן, וללא מזגן. למרות הרומנטיות והנוסטלגיה שבדבר (ולמגינת לבם של שוחרי האספנות הנלהבים) צעדתי היישר לעבר קבוצת מוניות צהובות וחדישות שעמדו בצד. פניתי לנהג לבוש בחולצה מכופתרת ועניבה, שנראה כאיש עסקים רציני, הושטתי לו את פנקסי בו רשמתי את כתובת הקאזה, בה הוזמן לי חדר ע"י בחורה קובנית שהמליצה עליה בחום. האיש המחוייט לקח ממני את הפנקס ואסף אותי לתוך מוניתו, תוצרת קאיה, חדישה ומקוררת היטב. רק לאחר שסגרנו על מחיר, כפי שהודרכתי מראש, יצאנו לכיוון העיר הוואנה.

מבעד לחלון המונית התחלף הנוף: שיכונים, שמזכירים את הבנייה של שנות החמישים והשישים בעיירות הפיתוח בישראל; בתים קטנים בסגנון קריבי, בחלקם מוזנחים; בתים בסגנון קולוניאלי מהתקופה הספרדית; ים, נמל, מספנה גדולה והרבה צמחיה טרופית.

כשהגענו לעיר הנהג החל לתור אחר הכתובת המבוקשת, כשהוא עדיין מחזיק בידו את הפנקס שלי. פעמיים-שלוש עצר ליד אנשים על מנת לקבל הכוונה (וויז? ג'י פי אס? הצחקתם). לאחר כעשרים וחמש דקות סופסוף עצר ליד דלת כניסה עם סורגים, ברחוב עלוב למראה (אני בעזה?). הוא הורה לי להמתין ברכב (כנראה שגם לו, לא ממש הסתדר מה לתיירת כמוני ולכתובת הזאת), עד שבדק שאכן הגענו למקום הנכון, ורק לאחר ששוחח עם בעל הקאזה, שאישר שאכן הוא ממתין לי.

צילומים: ג'נין וולף

כך מצאתי את עצמי בהארד קור של הוואנה הישנה, ובמרחק של שתי דקות הליכה ממרכז העיר ומבנין הקפיטול המפואר, שכרגע נמצא בשיפוצים. בני המשפחה בקאזה: סבתא, אימא, בן בוגר (זה שמנהל את המקום) וגם כלב זאב זקן, קיבלו אותי במאור פנים.

צילום: ג'נין וולף

עיצוב וריהוט הבית/דירה הזכיר לי את הדירות של דור העולים החדשים במאה הקודמת, אלה עם מפות התחרה וטלוויזיית קופסא בסלון, בכניסה לבית. בהמשך עוברים לפאטיו צר וארוך עם בריכת דגים קטנה ומטבח רחב ידיים בקצהו. לקומה השנייה עולים במדרגות חיצוניות, שם המתינה לי דירונת עם מקלחת חדישה וחדר שינה נאה, שכלל בין השאר: מזגן חלון (יש!), מיטה זוגית עם מזרן קפיצים (מתי ישנתם לאחרונה על מזרן כזה?), טלוויזיה מהמודל שאצלנו כבר נחשב פריט לאספנים וצריך לשחק עם החוט של האנטנה, כדי שיהיה קצת פחות "שלג". כמו כן היו בדירה גם מקרר מיני ובו צלחת גדושה בפירות טרופיים ומרפסת נחמדה שהשקיפה על הדירות הפתוחות (בגלל החום) של השכנים המיוזעים שמעבר לרחוב.
התארגנתי ויצאתי לטיול רגלי ראשון להכרת הסביבה, לא לפני שהסבתא הורתה לי בדאגה להטמין את מפתחות הבית, טוב-טוב במעמקי הכיס.

כתבה ראשונהה בסדרה

 

4 Comments

  1. תמי
    14 בספטמבר 2015 @ 12:53

    אני עדיין לא סיימתי לכתוב את כל חוויותי אבל ממליצה לבקר בקובה כי זה מאוד מעניין גם אם לא אהבתי

  2. איתי
    12 בספטמבר 2015 @ 20:27

    חחחח 🙂 חבל לא מצליחים לראות את כל היופי שמעבר לקירות המתקלפים והריהוט המיושן… קובה ממש לא לכל אחד

    • תמי
      14 בספטמבר 2015 @ 12:51

      דווקא ראיתי הרבה יופי ועדיין, התחושה היתה מעיקה ולא שמחה.

  3. חיים
    28 ביולי 2015 @ 0:59

    מוזר היחידה שחזרה מקובה ולא אהבה.
    אבל אני בדרך ~~~~

אפשר להגיד שממש כפיתי על עצמי את הביקור הקצרצר בהוואנה, למרות שכול מי שהיו שם סיפרו כמה היה להם כיף וכמה שהם אהבו את קובה.

מאחר וכבר הייתי במרחק של שעת טיסה משם החלטתי לקפוץ לחמישה ימים, משכנעת את עצמי שזאת ההזדמנות האחרונה לפני שהאמריקאים יפלשו בהמוניהם וירמסו את האותנטיות של המדינה המיוחדת הזאת, שעברה המון תהפוכות ונמצאת כבר למעלה מיובל שנים תחת שלטון דיקטטורי-קומוניסטי, כשהיא מנותקת חלקית מהעולם המודרני ומפגרת טכנולוגית.

אמריקה. כאילו (צילום: ג'נין וולף)

יצאתי לדרך במטוס קטן, משדה התעופה הקטן של גרנד ג'ורג' טאון, שבאיי קיימן. שם, רק כשלושה שבועות קודם לכן, קיבלה את פני תזמורת קטנה בהרכב של שני נגנים – מה שמיד גרם לי להרגיש מינימום מלכת אנגליה, שהאי הזה מתנהל תחת כתרה.

נחתתי אחרי שעה בשדה תעופה קטן ומיושן, שמיד העיף אותי חזרה בזמן, היישר לימי סיני שאחרי מלחמת ששת הימים: אולם אפרורי שמזכיר את תחנת הגבול המיושנת של טאבה, או לחילופין את שדה התעופה ברפידים; שומרים לובשי מדים וחמורי סבר. בדיעבד התברר לי שישנם בקובה חמישה שדות תעופה. הבינלאומי למשל, הוא חדיש ומודרני (ראיתי במו עיני, אבל אחזור לזה בהמשך). אני נפלתי דווקא על השדה המוזנח הזה. וכך במעבר חד מאי מודרני, שנהנה מסגנון חיים של האלפיון העליון, הגעתי היישר לעולם השלישי.

מכוניות אספנות? לא בדיוק (צילום: ג'נין וולף)

ביציאה מהשדה המתינו המוני מוניות צבעוניות מהדגמים האמריקאים של שנות ה-50, שנותרו באי מן הימים של לפני המהפכה, בשנת 1959. אני מנסה לברר היכן מחליפים את הדולרים לכסף מקומי ונשלחת למבנה הצמוד של טיסות יוצאות. שם אכן מצאתי דלפק רשמי להחלפת מטבע, שגזל ממני 10% עמלה על הדולרים האמריקאים שלי (רק על דולרים אמריקאים), תמורת רכישה של המטבע המקומי לזרים – סי יו סי .(CUC) מעניין אם בעתיד הקרוב הקנס הזה יימחק.

נוף אורבני. הוואנה (צילום: ג'נין וולף)

בשירותים נתקלתי בשתי בחורות עצבניות, תיירות מספרד, שהחמיצו לי פנים כששאלתי איך נהנו מהביקור. "ממש לא אהבנו את קובה. האנשים לא נחמדים", הן סיפרו, בניגוד לרוב התיירים שפגשתי שם וממש אהבו.

מצוידת בכסף מקומי יצאתי לרחבת המוניות, כשבלבי גומלת החלטה מגובשת וחד משמעית, לוותר על התענוג בנסיעה במוסטנג מיושן, וללא מזגן. למרות הרומנטיות והנוסטלגיה שבדבר (ולמגינת לבם של שוחרי האספנות הנלהבים) צעדתי היישר לעבר קבוצת מוניות צהובות וחדישות שעמדו בצד. פניתי לנהג לבוש בחולצה מכופתרת ועניבה, שנראה כאיש עסקים רציני, הושטתי לו את פנקסי בו רשמתי את כתובת הקאזה, בה הוזמן לי חדר ע"י בחורה קובנית שהמליצה עליה בחום. האיש המחוייט לקח ממני את הפנקס ואסף אותי לתוך מוניתו, תוצרת קאיה, חדישה ומקוררת היטב. רק לאחר שסגרנו על מחיר, כפי שהודרכתי מראש, יצאנו לכיוון העיר הוואנה.

מבעד לחלון המונית התחלף הנוף: שיכונים, שמזכירים את הבנייה של שנות החמישים והשישים בעיירות הפיתוח בישראל; בתים קטנים בסגנון קריבי, בחלקם מוזנחים; בתים בסגנון קולוניאלי מהתקופה הספרדית; ים, נמל, מספנה גדולה והרבה צמחיה טרופית.

כשהגענו לעיר הנהג החל לתור אחר הכתובת המבוקשת, כשהוא עדיין מחזיק בידו את הפנקס שלי. פעמיים-שלוש עצר ליד אנשים על מנת לקבל הכוונה (וויז? ג'י פי אס? הצחקתם). לאחר כעשרים וחמש דקות סופסוף עצר ליד דלת כניסה עם סורגים, ברחוב עלוב למראה (אני בעזה?). הוא הורה לי להמתין ברכב (כנראה שגם לו, לא ממש הסתדר מה לתיירת כמוני ולכתובת הזאת), עד שבדק שאכן הגענו למקום הנכון, ורק לאחר ששוחח עם בעל הקאזה, שאישר שאכן הוא ממתין לי.

צילומים: ג'נין וולף

כך מצאתי את עצמי בהארד קור של הוואנה הישנה, ובמרחק של שתי דקות הליכה ממרכז העיר ומבנין הקפיטול המפואר, שכרגע נמצא בשיפוצים. בני המשפחה בקאזה: סבתא, אימא, בן בוגר (זה שמנהל את המקום) וגם כלב זאב זקן, קיבלו אותי במאור פנים.

צילום: ג'נין וולף

עיצוב וריהוט הבית/דירה הזכיר לי את הדירות של דור העולים החדשים במאה הקודמת, אלה עם מפות התחרה וטלוויזיית קופסא בסלון, בכניסה לבית. בהמשך עוברים לפאטיו צר וארוך עם בריכת דגים קטנה ומטבח רחב ידיים בקצהו. לקומה השנייה עולים במדרגות חיצוניות, שם המתינה לי דירונת עם מקלחת חדישה וחדר שינה נאה, שכלל בין השאר: מזגן חלון (יש!), מיטה זוגית עם מזרן קפיצים (מתי ישנתם לאחרונה על מזרן כזה?), טלוויזיה מהמודל שאצלנו כבר נחשב פריט לאספנים וצריך לשחק עם החוט של האנטנה, כדי שיהיה קצת פחות "שלג". כמו כן היו בדירה גם מקרר מיני ובו צלחת גדושה בפירות טרופיים ומרפסת נחמדה שהשקיפה על הדירות הפתוחות (בגלל החום) של השכנים המיוזעים שמעבר לרחוב.
התארגנתי ויצאתי לטיול רגלי ראשון להכרת הסביבה, לא לפני שהסבתא הורתה לי בדאגה להטמין את מפתחות הבית, טוב-טוב במעמקי הכיס.

כתבה ראשונהה בסדרה

 

4 Comments

  1. תמי
    14 בספטמבר 2015 @ 12:53

    אני עדיין לא סיימתי לכתוב את כל חוויותי אבל ממליצה לבקר בקובה כי זה מאוד מעניין גם אם לא אהבתי

  2. איתי
    12 בספטמבר 2015 @ 20:27

    חחחח 🙂 חבל לא מצליחים לראות את כל היופי שמעבר לקירות המתקלפים והריהוט המיושן… קובה ממש לא לכל אחד

    • תמי
      14 בספטמבר 2015 @ 12:51

      דווקא ראיתי הרבה יופי ועדיין, התחושה היתה מעיקה ולא שמחה.

  3. חיים
    28 ביולי 2015 @ 0:59

    מוזר היחידה שחזרה מקובה ולא אהבה.
    אבל אני בדרך ~~~~

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן