★★★★★

"איש ללא היגיון" עשוי להיות מתגמל עבור מעריצי חואקין פיניקס, או לאוהדים השרופים ביותר של וודי אלן. לשאר הצופים – הסרט יעבור מתחת לראדאר. לפני 38 שנים, וודי אלן יצר את "אנני הול" (1977), סרט זוכה אוסקר, שבו כיכב לצד דיאן קיטון (יש הטוענים שהיא כוכבת הסרטים הטובה ביותר שלו). שנה לאחר מכן ביים את "רגשות" (1978), לכאורה סרטו הרציני הראשון, שגם שם כיכבה קיטון. הוא קיבל כמה שבחים מנומסים, אבל היום נראה שסרט זה לא ייכנס לאף רשימה הסרטים האהובים ביותר של אלן.

בשנה שעברה אלן ביים את "קסם לאור ירח", בכיכובה של אמה סטון, וניתן היה להשוותה לקיטון: היא הראשונה בשורה ארוכה של נשים מובילות שמחזיקה בתעוזה הקולנועית של קיטון. עכשיו, כאילו ההיסטוריה חוזרת. אלן ליהק בפעם השניה את סטון, ובאחד הסרטים הרציניים שלו: "איש ללא היגיון". יש לציין שהשפעת הסרט של סטון על הצופים תהיה כנראה זהה כמו לסרט השני שבו כיכבה קיטון: הוא עשוי היטב וראוי למחיאות כפיים מנומסות, אבל בוודאי לא ייזכר לאורך השנים.

חואקין פיניקס מככב כפרופסור לפילוסופיה העייף מהחיים, אייב לוקאס, שמקבל עבודה במכללת בריילין הפיקטיבית, למרות העובדה שהוא מוכר כשתיין ורודף נשים (למעשה, הוא חסר אונים כרגע). למרות שפיניקס אינו בתפקיד הקולנועי המושך ביותר שלו כאן, הוא מצליח למכור את הרעיון של אינטלקטואל כסמל סקס מסתורי ובלתי ניתן להשגה. הסטודנטית, ג'יל פולארד (אמה סטון) מוקסמת ממנו, ולמרות הבטחותיה לבן זוגה, היא מתאהבת בלוקאס. הם מבלים חלק ניכר מהסרט כחברים, מטיילים יחד, ובאחד מסיוריהם המשותפים תזת הצופים לגבי הזוגיות שלהם מתחילה לפעום.

הזוג שומע שיחה במסעדה: אישה עומדת לאבד את ילדיה לבעלה לשעבר, הודות לשופט מושחת. ברור כי אם משהו יקרה לשופט, אז לאישה יש סיכוי לראות את ילדיה. לוקאס מתחיל להרהר במושג הקיומי של הרג השופט, מבלי שיהיה לו כל קשר לפשע. ככל שהוא חופר עמוק יותר, הוא מוצא את תשוקתו מחדש לחיים.

"איש ללא היגיון" דומה מאוד למותחנים הבריטיים של אלן – "נקודת מפגש" (2005) או "חלומה של קסנדרה" (2007), אך לצופים חסרה התחושה, שהם יושבים על קצה הכיסא וכוססים ציפורניים בקטעי המתח. במקום זאת, כל נקודה שהייתה אמורה למתוח עצבים, מוחלפת בניתוח אינטלקטואלי עשיר במילים, שאף מסיט את הצופים גם למערכות היחסים המיניים האסורים.

אלן בונה את הסיפור באופן איטי למדי, ובנייתו כשלב אחר שלב היא שנותנת לסרט משקל. הדיאלוגים שכתב אלן חכמים כתמיד (גם אם לא מצחיקים), והשחקנים – כולל פארקר פוסי כחברת סגל נשואה המנסה גם היא לפתות את לוקאס, מסייעים להשריש את העלילה. סטון כנראה בנקודת השיא בקריירה שלה עד היום, והיקסמותה מאופיו המוזנח של לוקאס היא שהופכת את דמותה למרתקת.

נראה כי אלן, למרות מספר קאמבקים בשנים האחרונות – "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008), "חצות בפריז" (2011) ו"יסמין הכחולה" (2013), נפל מגדולתו, ולא איכפת לו מה כותבים עליו מבקרי הקולנוע. אבל בסופו של דבר, הוא עדיין אחד התסריטאים והבמאים הטובים ביותר כיום, ובעולם מושלם הוא ילהק את סטון בפעם השלישית, וייצור דרמה שתשתווה לסרטו המושלם "מנהטן" (1979), שבו כיכבה שוב דיאן קיטון. אפשר רק לקוות.