נְקִישָׁה מְשֻׁמֶּנֶת בַּשָּׁבִיר, חַלּוֹן הַהִזְדַּכְּכוּת נַעֲנֶה, פֶּתַח לְמַחְשָׁבָה. אֲנִי נִגְלֶה לְעֵינַי וְנֶאֱחָז, נִקְלָף לִנְעֹץ בָּרוּחַ מוּסִיקָה וְנֶחְתָּךְ. שׁוֹמַעַת אֵיךְ דְּרוּכִים כֵּלַי דַּק דַּק? אַתְּ נִתְלֶמֶת, מַה שֶׁנִמְטָר מַעֲרֶה מַעְיָן, נִדְמֶה אֲנִי נֶחְלָשׁ בָּאַהֲבָה, נֶחְשָׂף, בָּא אֶל סַף.
שמעון אדף, מתוך ספרו 'המונולוג של איקרוס', הוצאת גוונים, 1997
סרנדה מול חלון מזדמן
אֲהוּבָתִי,
הִתַּכְתִּי שְׁקִיעָה בָּעֵצִים,
חָלַצְתִּי יָרֵחַ מֵאֲרֻבַּת עֵינִי,
דִּמַּמְתִּי כּוֹכָבִים.
עָשִׂיתִי לָנוּ עֶרֶב רוֹמַנְטִי.
גָּנַחְתִּי רוּחוֹת לְיַשֵּׁן עֲנָנִים.
חִרְחַרְתִּי גְּשָׁמִים דַּקִּים
כְּמוֹ שְׂרִיטוֹת בְּפוֹרְמַיְקָה,
כְּשֶׁהָאוֹר נִלְכָּד
– – – – –
קוֹל שֶׁעִרְטַלְנוּ בֵּינֵינוּ בַּמִּטָּה הַזּוּגִית עוֹטֶה עַתָּה בֶּגֶד. כָּכָה זֶה, קֶרַע נִרְשָׁם בִּשְׂפַת גּוּפֵינוּ וּמֶרְחָק לוֹחֵץ, קַצְווֹת חוּטִים בִּדְבָרֵינוּ מְצֵרִים עַל גְּזִירַת הַקִּרְבָה. הַמַּגָּע מִתְרַפֶּה. יְרִיעַת הַפֶּה מַתִּירָה הֶמְיָה לַיָּרֵחַ, הַלֵּב מַשִּׁיל אוֹר מִתִּקְרַת הַבַּיִת וּמֵצֵל נָמוּךְ מִן הַשֶּׁמֶשׁ.
קרן קוך, מתוך ספרה 'עד תקרת הבית', הוצאת קשב לשירה, 2015
קח את הגעגוע
קַח אֶת הַגַּעְגּוּעַ,
קַנַּח בּוֹ אֶת הַזֶּרַע הַנֶּהְדָף מִבְּשָׂרִי
יַבֵּשׁ בּוֹ אֶת זֵעַת הַגּוּף
לֵחַ הַזִּכָּרוֹן שֶׁדָּבַק בַּמִּטָּה.
קַח אֶת הַגַּעְגּוּעַ וּפְשֹׁט אוֹתוֹ
מִמֶּנִּי, כְּמוֹ שֶׁפּוֹשְׁטִים חַיָּה מֵעוֹרָהּ.
וְאָז הָשֵׁב אוֹתוֹ אֶל עֶרְיַת הָאַיִן
כְּאִשָּׁה פְּשׂוּקָה, מוּכָנָה לַכֹּל,
בֵּין יְרֵכֶיהָ פִּנָּה
שֶׁאִישׁ לֹא יָדַע מֵעוֹלָם.
– – – – –
אִטִּית צִנַּת לַּיִל אָז בּוֹאִי קַלָּה. בּוֹאִי נָסִיר מַדֵּי דְּאָגָה, נְהַסֶּה רַעַד בְּחֹם דָּם. בְּטֶרֶם יַצְהִיב הַזְּמַן וְיִיבַשׁ נַעֲנֹק סְבִיב עֵירֹם בֹּהַק צַוָּאר, כָּל הָרַךְ יִקְרֹם לְבָשָׂר, נֵעוֹר אֶל מַיִם טוֹבִים, פִּינוּ יִרְוַח, שְׂפָתֵנוּ תִּנְסֹק גָּבוֹהַּ מִן הַשָּׁמַיִם, תִּזְרַח, תִּגְהַר בְּזָהָב. חַיֵּינוּ בְּיָדֵינוּ, נֶאֱהָבִים.
יקיר בן משה, מתוך ספרו 'אח, לוּ היה לנו קלרינט', הוצאת מוסד ביאליק, 2013
בַּלילות הנשמה מצטמררת
אֲנִי שׁוֹמֵעַ הֶמְיַת נְחָשִׁים
שָׁבִים לְאַרְמוֹנוֹתֵיהֶם, אִישׁוֹנֵי דֻּבִּים
נוֹקְבִים אֶת הַתְּרִיס הַסָּגוּר בַּחֲדַר הַיְּלָדִים,
מְחוֹגֵי שָׁעוֹן שׁוֹעֲטִים
בַּדְּמָמָה הַמַּכְאִיבָה שֶׁל רָהִיטֵי הַסָּלוֹן.
הַשָּׁנִים נוֹשְׁרוֹת מֵאִתָּנוּ
וְרַק כְּדֵי
שֶׁלֹּא נִוָּתֵר עֵירֻמִּים, בּוֹאִי
נִזְדַּוֵּג בַּחֲשֵׁכָה הָעוֹטֶפֶת אֶת הַבַּיִת.
– – – – –
אַהֲבָתֵנוּ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת כְּהַצָּעַת חֹק טֶבַע, שׁוֹכֶנֶת מַיִם, אֲנַחְנוּ יוֹנְקִים. לְכָל אַחַת מֵאַרְבַּע יָדֶיהָ הֲדוּקָה עַרְמוֹנִית. נְקִישָׁה הִיא דֹּפֶק צִדְפָּה. גֵּאוּת – הִפָּעֲרוּת לְרִקּוּד בִּשְׁנַיִם. וּכְבָר נִרְאֵית פְּלִישַׁת הַחוֹף, כֹּחַ מְשִׁיכָה נָסוֹג. לִבֵּנוּ – פְּרִי יָם מֻתָּר, עַתָּה הַכָּחֹל עָמֹק – מֻקְדָר.
ארלט מינצר, מתוך ספרה 'נשקתי לחושך', הוצאת פרדס, 2014
בחוף
בַּחוֹף טָבַלְנוּ בְּזִרְמַת חַיִּים,
הָיִינוּ בְּנֵי אַלְמָוֶת בְּעֵינֵינוּ.
בְּקֶצֶב גֵּאוּת פָּעַמְנוּ שְׁנֵינוּ,
בְּגַל הָעֹנֶג יַחַד נִטְבָּעִים.
רוֹקְדִים בַּמַּיִם, לִבֵּנוּ מְדוֹבֵב,
תּוֹכִי נִפְתָּח אֵלֶיךָ, וְכֻלְּךָ
נִבְלָע בִּי, מִשְׁתּוֹקֵק. בַּחֲלִילְךָ
אַתָּה מוֹבִיל אוֹתִי וּמְסוֹבֵב.
תַּם הָרִקּוּד וְלַהֲטוֹ כָּבָה;
סִחְרוּר הוֹתִיר רֵיקוּת כֹּה מְעֻנֶּנֶת.
נִשְׁמַת הַיָּם עָלֵינוּ מְקוֹנֶנֶת:
תּוֹכָם הָיָה רָווּי בְּאַהֲבָה.
מִמַּעַל, הַשָּׁמַיִם נִסְעָרִים,
צוֹפִים בְּצַעַר בָּנוּ, מַשְׁחִירִים.
ארלט
1 בספטמבר 2015 @ 22:42
תודה לך, ענת יקרה, על מעשה ההרכבה של האנתולוגיה ועל רכותך המתנגנת בה.
ענת חנה לזרע
5 בספטמבר 2015 @ 10:12
לעונג ארלט