לפי הערכות ומדידות שונות, היו בכיכר רבין בין 20 ל-50 אלף איש, בני כל הגילים, מתינוקות במנשאים, דרך בני נוער בחולצות כחולות ועד אורי אבנרי, מזקני השבט. דפני ליף: "אנחנו היחידים שיכולים להחליט איך ומתי המאבק הזה יסתיים"

מאת שרית פרקול

את ההפגנה שהתקיימה אמש בכיכר רבין כנראה אין טעם להגדיר במספרים. כיכר רבין בתל אביב היתה מלאה, למרות טפטופי הגשם והגראדים – וזה כבר אומר משהו. גם בירושלים הפגינו כ-3,000 איש, ורק ההפגנה שתוכננה לבאר שבע בוטלה בגלל המצב הבטחוני.

לפי הערכות ומדידות שונות, היו בכיכר רבין בין 20 ל-50 אלף איש, בני כל הגילים, מתינוקות במנשאים, דרך בני נוער בחולצות כחולות ועד אורי אבנרי, מזקני השבט. חלקם היו מצויידים בשלטים, חלקם במשרוקיות, חלקם במצלמות, רובם ככולם חדורים רוח מאבק.

הנושא המרכזי של ההפגנה היה "תקציב חברתי", והפעם נשאו דברים מעל הבמה דוברים ממגוון מגזרים – מחוסרי דיור, בני נוער, רופאים, אמהות עובדות מהמעמד הבינוני ואפילו חרדים. יהודה שי, מתנועת "שוויון עכשיו", אמר שהציבור החרדי הוא "חלק בלתי נפרד מהמחאה" וציין ש"צדק חברתי זה ערך יהודי עתיק", בדברו על ערבות הדדית. ברקע נשמעו קריאות לעג שהתייחסו לשירות הצבאי, אבל בגדול הקהל מחא כפיים.

העם דורש תקציב חברתי

יעל ברדה, דוקטורנטית באוניברסיטת פרינסטון, עורכת דין בהכשרתה ואם לתינוקת בת שנה, אמרה: "אני גרה בשכירות בתל אביב. גם אני וגם בעלי למדנו לימודים גבוהים, שנינו עובדים קשה, הרבה שעות, משקיעים המון. וגם אנחנו, כמו מאות אלפי משפחות בישראל, נמצאים בשלב שאין לנו אפשרות לחסוך את הכסף הראשוני שצריך בשביל לקבל משכנתא לדירה" (לנאום המלא של יעל ברדה).

רביע פאהום, סטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אמר בין השאר מעל הבמה: "עתיד שכולל גם יהודים וגם ערבים איפשר את הקמתם של מאהלים בכל יישוב בארץ, וביניהם 22 מאהלים בכפרים ובערים ערביות. מצוקת הדיור, ואצלנו מצוקת הקרקעות, נתגלתה כמצוקה משותפת, בין נצרת לעפולה, בתוך שכונות כואדי אלניסנאס, הדר ומרכז הכרמל, בין הבדווים בנגב לקריית שמונה, ובין שכונת תקווה ליפו" (לנאום המלא של רביע פאהום).

דפני ליף, שפתחה עם כך שמסרה הרבה אהבה לתושבי הדרום, אמרה שזו מחאה של כל העם, מכל המפלגות. "אנחנו היחידים שיכולים להחליט איך ומתי המאבק הזה יסתיים", התריסה ליף בפני כל מי שמנסה להספיד את המחאה בטרם עת. "אנחנו נאבקים על פני המדינה שלנו. האם המסע הזה נגמר?" שאלה, והציבור הריע – "לא!"

"אם המסע הזה לא יימשך, צעד אחרי צעד, לא עשינו כלום", אמרה ליף והוסיפה שזה עלול אפילו לייאש ולהזיק, אם המחאה תיקטע לפני הזמן. "אנחנו קוראים תיגר על השוק החופשי הפרטי שהפך לחסר כל רסן, דורסני, חזירי. השוק אולי חופשי, אבל אנחנו לא!" אמרה בעוד הקהל קורא "השוק חופשי, אנחנו עבדים!"

ליף קראה לכולם להגיע להפגנה מחר מול הכנסת, שחוזרת מהפגרה, ואמרה על חברי הכנסת ש"הפעם, יותר מאי פעם, הם חייבים לעבוד עבורנו… המאבק הוא של כולם, תקציב חדש בלי חוק הסדרים, חוק עוקף ציבור. אותנו לא ניתן לעקוף יותר!" קראה. "את הפנסיות שלנו לא תהפכו לקופת הימורים, לא ניתן שימשיכו לרמוס את עובדי הקבלן".

בין לבין הנאומים שובצו שירים, שגם הם היו תפורים לטעמים שונים – קרולינה עם "סו פאר", ומצד שני אלי לוזון עם "איזו מדינה". החמישיה הקאמרית הופיעה עם מערכון חדש שהכל ציפו לו, שילוב של במיה עם קולות מלחמה ועם תקווה, ושלום חנוך הפתיע כשהגיע ושר את "משיח" שלו, מדבר גם הוא על האור בקצה המנהרה.