עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם/ עמיחי חסון

לרב מנחם פרומן

שֶׁלֶג יָרַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעֵין הַחַשְׁמַל פָּסַק
נֵרוֹת נְשָׁמָה סִמְּנוּ אֶת מְעָרוֹתֵינוּ
סְבִיב אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ רָקַד רַבִּי
שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּנֶגֶד זַ'אן פּוֹל
סִטְרָא אַחְרָא וְהַסַּבָּא שָׁאַל מִתּוֹךְ הַזֹּהַר:
מִי הִיא עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין?

וּבְתוֹךְ כָּךְ אַתָּה אָמַרְתָּ:
אֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מְאֹהָב עִם פֶּרַח בַּיָּד
מוֹרֵט עֲלֵה כּוֹתֶרֶת וְעוֹד עֲלֵה כּוֹתֶרֶת –

יֵשׁ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ בָּעוֹלָם אֵין
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ הוּא בָּעוֹלָם –
זוֹרֵק אֶת הַפֶּרַח לֶחָלָל
הַפָּנוּי כְּמוֹ רַבֵּנוּ
נַחְמָן שֶׁכָּתַב בְּגֶרְמָנִית
וְחָתַם עַל הַדַּפִּים פְרַנְץ קַפְקָא.
מָחָאנוּ כַּף לְכַף לְהִתְחַמֵּם בַּחֲסָדִים
וְהִתְבּוֹנַנּוּ בָּאֵשׁ:
לֹא רָאִינוּ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
רַק הִשְׁתַּקְּפוּת הַמִּלִּים בַּמַּיִם.

הספר "שמונה דקות של אור" של ליהרז טויטו (פרומן), מספר על נועה חי שלום, אלמנה טרייה שלאחר מות בן זוגה יהושע, רב מפורסם ואישיות מיוחדת, יוצאת למסע בארץ ישראל. המסע הוא אמנם מסע פיזי אך הוא בעיקר מסע נפשי שמטרתו היא ניסיון להמשיך את דרכו של יהושע ותחנותיו הן מוקדי ההתנגדות שהיו ליהושע בחייו.

כפי שמעידה הכריכה האחורית, הכותבת היא בתו של הרב מנחם פרומן ז"ל והספר מגולל את סיפור חייו ומשפחתו. הפורמט של דילוג בין שני הז'אנרים – סיפור קורות חייה של דמות אמתית באמצעות פרוזה מבקשת להשתמש בסוגה של הביוגרפיה על מנת להאיר את דמותה של אישיות ייחודית, ואין ספק שהרב פרומן היה אישיות כזו.

הניסיון לאחוז את החבל בשני קצותיו הותיר אותי בתחושה של אי-נוחות, כיוון שכתיבה כזו בונה על כך שסיפור אמתי טוב יחפה ויפצה על פרוזה גרועה; ומאידך היא אינה רוצה להיות כבולה למוֹסֵרות של המציאות ולדיוק הביוגרפי ולכן מוצאת את מפלטה בפרוזה. פרומן יצאה מן המקום של הביוגרפיה ואל המקום של הפרוזה עדיין לא הגיעה, ושניהם נמצאים חסרים.

תורמות לכך מספר סיבות: פרוזה שמנסה להתחקות אחר המציאות, הגם שהיא מבקשת לצאת ממנה כמעט תמיד תסבול מן ההשוואה התמידית למקור, בפרט שהמקור לרוב מעניין יותר. למשל פרומן מספרת את סיפורו של אביה דרך עיניה של אמה, ובדרך אל הקורא הסיפור עובר שתי מסננות, האם והבת. לו הייתה הסופרת מספרת את סיפורו של אביה דרך עיניה שלה, כבתו, נדמה כי זו הייתה זווית ראיה מעניינת יותר. לכך יש להוסיף כי הסיפור סובל משבלוניות ספרותית, כאשר סופו משחזר מוסר-השכל פשטני שכמוהו ניתן למצוא בעשרות סיפורים ומשלים.

תת הכרה נפתחת כמו מניפה
יונה וולך

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה
הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה
וּבָאֹפֶק מִזְדַּמְּרִים כַּמָּה רוֹפְאִים, סִטְרָא אַחְרָא
תָּמִיד לִוְּתָה אוֹתִי, הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל חֲבֵרָה
קוֹלוֹת שִׁבְרָהּ, שׁוּב בָּאַתְנִי אוֹתָהּ צָרָה, אֶצְבָּעָהּ
זִכָּרוֹן שֶׁל מַשֶּׁהוּ בִּי, עֲדַיִן חַיָּה עֲצֵלָה,
מִתְנוֹדֵד, רוֹשֵׁם חַיִּים אֲחֵרִים בִּי, גַּם בָּאַהֲבָה
עוֹשֶׂה מֵחַיַּי חַיִּים אֲחֵרִים, אֲבָל גְּבוּרָה
וְשֵׂכֶל מִתְמוֹדְדִים עָלַי – כְּבָר מֵעֵבֶר לַבֶּהָלָה וְרֵיחָהּ
כְּמוֹ שְׂדֵה קֶטֶל בִּי, חֶלְקִי כְּמוֹ צְוָחָה,
עוֹפוֹת טוֹרְפֵי נְבֵלוֹת, כְּאִלּוּ שֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה
וְאַחֲרֵי כֵן בְּאוֹתוֹ זְמַן סָמוּךְ לָרֵיחַ חֶלְקִי הִתְבַּלְבְּלָה.

מְנַחֵם מְנַחֵם, כְּמוֹ הָעוֹפוֹת מְצַוְּחִים צְוָחָה גְּדוֹלָה
אֲנִי כְּבָר אַחֲרֵי כֵן, מְסַדֶּרֶת בִּי בֶּהָלָה
וְאֶת חַיִּים וְזִכְרוֹנִי וְשִׂכְלִי כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ, מְנוּחָה,
אֵיךְ הִתְחַלְתִּי לִפְחֹד אֶת פַּחְדָּה
וְאֵיךְ עַצְמִי חָשַׁבְתִּי לוֹ, וּפַעַם אֲנִי הָיֹה הָיְתָה.

השיר של המשורר הצעיר והמוכשר עמיחי חסון, המובא בראש הרשומה מתאר חוויה טרנסצנדנטלית שהדובר בשיר חווה במהלך שיעור של הרב פרומן לו הוא מקדיש את שירו. התפאורה, הנסיבות (שלג, הפסקת חשמל) עשויות להיות אמתיות, אך כמובן אין זה סותר את העובדה שהן משקפות את הלך נפשו של הדובר. כמי שנחשף מעט, אולי מעט מדי, לשיעוריו של פרומן, לא מן הנמנע שמדובר בחוויה שאינה חד-פעמית כלל.

השיר של חסון מרפרר לשיר של יונה וולך "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" המובא כאן, שלפי הפרשנות המקובלת מתאר את התעוררות ההכרה של וולך לאחר טיפול בשוק חשמלי. יש מספר מוטיבים חוזרים בשני השירים שכמו מדברים ביניהם: הסטרא אחרא, הפרח, מקור המים, וכמובן – מנחם, מנחם. וולך אמנם ציינה שהיא התכוונה לפרופ' מנחם פרי, שערך את ספריה, אך כיוון שהאינטר-טקסטואליות נעשית על ידי הקורא שתי אפשרויות אלו אפשריות.

השירים של וולך ושל חסון מתארים חוויה טרנסצנדנטלית, של הלם חשמלי. אך אם בשירה של וולך החוויה היא של התבהרות ("תת הכרה נפתחת כמו מניפה"), אצל חסון נדמה כי החוויה היא של הסתרה וסוד, לכל היותר השתקפות.

השיר של חסון מתאר לדעתי נאמנה את הרב פרומן ואת תחושתם של השוהים בסביבתו – חוויה עוצמתית מאוד, ותחושה של רב הנסתר על הנגלה.

הסופרת, בתו של הרב פרומן, כמו הגיבורה הראשית בספר, מבקשת לפזר קצת את הערפל סביב דמותו, להבהיר את דרכו ולהביאה לציבור הרחב.

האם היא מצליחה? אני נותרתי עם אותם סימני שאלה שהיו לי בתחילת הקריאה.

שמונה דקות אור, ליהרז טויטו (פרומן), הוצאת ידיעוות אחרונות – ספרי חמד, 325 עמ', 2015

[related-posts title="אודי נוימן – כמה ביקורות קודמות"]