"לאנשי מצפון יש טענות ראויות על הסבל בעולם. ביקורת על ישראל אינה פשע. האובססייה נגד ישראל היא הבעיה. כך הופכת ישראל למדינה "המסוכנת ביותר לשלום בעולם", למרות שהתרומה שלה לאלימות בעולם מזערית. את רוב האלימות בעולם גורמות תנועות האסלאם הקיצוני". בעקבות ספרו של בן דרור ימיני

העיתונאי בן דרור ימיני פרסם בסוף 2014 ספר שהוא תוצאה של עבודת מחקר רחבת היקף ויסודית עד מאוד של איסוף קפדני של עובדות ונתונים הסותרים את מרבית הטענות בעולם כלפי מדינת ישראל, על היותה מדינה 'מצורעת'. קמפיין עולמי המובל על ידי הקואליציה 'האדומה-ירוקה' של ארגוני האסלאם הרדיקלי וארגוני 'הקדמה' בדמות השמאל העולמי, הכולל בתוכו גם ישראלים, ונשענת על תמיכתם של גורמי אקדמיה וגופי תקשורת אנטישמיים במובהק.

המחבר סוקר את הטיעונים הנשמעים נגד ישראל ומפריך אותם אחד לאחד. אכן נעשו על ידי ישראל גם מעשים שאין לעשותם וטעויות גדולות, והיא ראויה על כך לגינוי, אך כשבוחנים מעשים אלה אל מול הקורה בעולם כולו, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד היום, מסתבר שישראל, יחסית וגלובלית, יותר איכותית יותר נקייה ויותר מוסרית מרוב אומות העולם, וזאת על פי מדדים עולמים מקובלים ועובדות שאינן ניתנות לערעור.

הפילוסוף היהודי הגדול של הפוליטיקה במאה ה-20 והיסטוריון הרעיונות סר ישעיהו ברלין, כותב בן דרור, הגדיר אידאולוג אדם שמוכן לדכא כל דבר שהוא חושד בו כאמת. דיכוי האמת, לדעתו, גרם לעוולות הגדולות ביותר של המאות האחרונות. מנגד, האינטלקטואל אמור להיות אדם שמתמודד עם העובדות גם אם אינן תואמות את השקפת העולם שלו.

מעניין עד מאוד הדיון שעושה המחבר והעובדות שהוא מניח לפתחנו באשר להקמתן בעולם, ובפרט באירופה מאז מלחמת העולם הראשונה, של מדינות לאום על בסיס אתני-דתי-תרבותי והיסטורי. עקרונות שאומצו על ידי הקהילה הבינלאומית וקיבלו ביטוי בהחלטות של גופים עולמיים. עקרונות הנותנים לגיטימציה להחלפת אוכלוסיות ולביצוע טרנספר מתוך הבנה והכרה שרק כך תושג יציבות וימנעו מלחמות ואלימות בין עדתית וימנע סבל גדול יותר בעתיד. הדיון הזה מעמיד את נושא הפליטים הפלשתינים באור אחר לחלוטין.

כך בוחן המחבר את נושא ה'נכבה', את נושא זכות השיבה, את האשמות על ג'נוסייד שמחוללת ישראל, את טענת האפרטהייד נגדה, את אגדת אושוויץ הנוראית של הפלשתינים, את אי קיומם של זכויות האדם, ומאשר את הצדקת הציונות כתנועה הלאומית של העם היהודי כתנועה הומנית ולגיטימית, וכדומה.

בן דרור יוצא בהתקפה חזיתית כמעט ובצדק נגד מספר אנשי אקדמיה ישראלים ויהודים כמו ההיסטוריון ד"ר אילן פפה, שלדעותיהם ולפועלם משקל רב בבניית מסכת השקרים העולמית הגדולה נגד מדינת ישראל. כמו כן מצביע המחבר על עיתון הארץ כגוף תקשורת, שהמו"ל שלו עמוס שוקן נותן גיבוי, ללא מעצורים וללא איזונים נדרשים, לדעות השמאל הקיצוני והדוגמטי בישראל, דוגמת מאמריהם של גדעון לוי, עקיבא אלדר, צבי בראל, רוגל אלפר, פרופסור אווה אילוז, יצחק לאור פרופסור זאב שטרנהל, ד"ר דמיטרי שומסקי, ואחרים. הוא מציין שהפורמט באנגלית של העיתון מפורסם בכל העולם ומהווה פלטפורמה מרכזית בהאשמות נגד מדינת ישראל. גדעון לוי עצמו מוזמן להרצאות מטעם ארגוני שטנה נגד ישראל ברחבי העולם וזוכה שם לכבוד גדול.

זהו ספר חובה לכל אחד מאתנו. במיוחד לפריקים בינינו מן השמאל שרובם, אני מאמין, פועלים בתום לב ובאמונה מלאה, אך מתוך בורות והטיית יתר ערכית ואידאולוגית. רק מיעוט בקרבם נתון להלכי רוח קיצוניים עזים, שעל פי ישעינו ברלין ניתן לכנותם אנשים אידאולוגיים אך לא אינטלקטואלים. השיח הציבורי בתוכנו, באשר לשלום עם הערבים ופתרון השאלה הפלשתינית, חייב להישען על עובדות, ועל האפשרי, המציאותי והרלוונטי, ולא על משאלות לב הנגזרות משאיפות מגלומניות לחיים במציאות מדומיינת.

וזה המקום לחזור ולהדגיש שכוונות טובות שבלב ודבקות עיוורת בערכים נאצלים והפיכתם לדת, אינם בהכרח ערובה להשגת תוצאות טובות. ולהזכיר, כי בדיון הפילוסופי חברה מוסרית ואדם מוסרי נמדדים מעל לכל על פי תוצאות מעשיהם ומחדליהם. אם אנשי השמאל, המתיימרים להיות מוסריים, מייצרים תוצאות רעות אזי הם בלתי מוסריים בעליל. את האלף בית הזה הם עדיין לא למדו. מבלי דעת הם מרוממים את עצמם בערכים ובאידאולוגיות וזאת במענה לצורכי נפש "איחודיים" (גיורא שוהם, "מרד, יצירה והתגלות"). הם מגלמים בתוכם שאיפות מרדניות לשליטה ולריבונות על המציאות החורגות ממידת אדם ושכך יש בהם יסודות פשיסטיים (רבקה שכטר, "עולם בתוך עולם").

"לאנשי מצפון יש טענות ראויות על הסבל בעולם. ביקורת על ישראל אינה פשע. האובססיה נגד ישראל היא הבעיה. כך הופכת ישראל למדינה "המסוכנת ביותר לשלום בעולם", למרות שהתרומה שלה לאלימות בעולם מזערית. את רוב האלימות בעולם גורמות תנועות האסלאם הקיצוני. אבל סרסורי המצפון אינם נחרדים. הם הפכו את עצמם לשופר התעמולה של החמאס ואל–קעידה", כותב בן דרור ימיני.

טענה אחת לי לבן דרור ימיני, שאני מאוד מעריך ומכבד את מפעלו זה, שאחרי כל המאמץ הגדול שעשה, כולל התייחסות לסריקת המשאים ומתנים לשלום עם הפלשתינים, ואף לכאוס הנוראי הפוקד את אזורינו בעת הזאת, הוא נשאר להחזיק בדעה השגורה של שתי המדינות לשני העמים כפתרון האפשרי היחיד. מן החומרים שהוא מציג מתבקש פתרון חדש לחלוטין, החורג מן הגישה הבינרית של או שתי המדינות או מדינת כל אזרחיה. על כך, בין היתר, אני כותב במאמריי המתפרסמים כמדי שבוע ב"מגפון".

איסוף הנתונים הקפדני הוא עיקרו של הספר החשוב הזה. נדמה לי שמן הראוי היה שבעקבות המאמץ הגדול שהושקע באיסוף החומר וסידורו תושקע גם מידה של מחשבת עומק ועיון והגות באשר למה ולאיך שעלינו לעשותם. כמו כן הייתי ממליץ על הוצאת מהדורה מקוצרת ושיווקית יותר של הספר כדי שיהיה זמין וקרי לקהל הרחב. מהדורה שתתורגם לאנגלית ותופץ בעולם.