פני עצמי – כרך ב' / יחזקאל נפשי  אני זוכר שכאשר ראה אור החלק הראשון של "פני עצמי", לפני כשנה וחצי, חשבתי לעצמי על היומרה לה זקוק אדם על מנת לכתוב אוטוביוגרפיה בת למעלה מאלף עמודים באמצע העשור הרביעי לחייו. בזמן שחלף מאז נוכחתי שלא מדובר ביומרה, וגם שלא מדובר לחלוטין באוטוביוגרפיה אלא יותר בסיפור מסע  וחיפוש אחר מהות האדם. בגלל הגיל הצעיר ובגלל הדמיון הכללי, כבר נעשתה במקומות אחרים ההשוואה אולי הבלתי נמנעת ל"החיים כמשל" של פנחס שדה. על אף שנפשי עצמו הסתייג במידת מה מההשוואה, נדמה לי שעם הזמן עשוי "פני עצמי" להיות לספר פולחן עבור צעירים הרואים עצמם בודדים ומחפשים את דרכם. החלק השני בטרילוגיה עוסק בשנה וחצי בה היה מאושפז נפשי לצורך סדרת ניתוחים לא פשוטים, על החיים בבית החולים ובעיקר על מה שקורה לנפש של אדם צעיר בתוך כל זה. האמונה והחיפוש אחריה נמצאים בכל עמוד כמעט וגם העברית הנהדרת שיחזקאל נפשי מתעקש עליה וגם על כך הוא ראוי להערכה.

פני עצמי – כרך ב' מאת יחזקאל נפשי, הוצאות עמדה וכרמל, 467 עמ'

טובת הילד / איאן מקיואן  וזה מה שנקרא, "במעבר חד". כי לפחות בחוויה שלי (ואני מכיר כמה קוראות נאמנות של מקיואן שזעמו על ההגדרה הזו שלי) הסופר הבריטי הוותיק והמצליח הוא הדבר הקרוב ביותר ל "סופר מקצועי". ספריו כמעט תמיד מרתקים ותמיד ניכרת העבודה שעשה הסופר וההכרות המושלמת עם עולמו של הגיבור אבל יחד עם זה תמיד נושבת רוח קרה מספריו ומשהו רגשי שאיני יודע לשים עליו במדויק את האצבע תמיד חסר לי. ואחרי כל מה שכתבתי, נדמה לי שדווקא "טובת הילד" עושה צעד לקראתי בכיוון הנכון מבחינתי. חייה של פיונה מיי, שופטת בית המשפט העליון לענייני משפחה מגיעים לנקודת רתיחה כאשר תיק העוסק בנער המסב לקבל עירוי שיציל את חייו מסיבות דתיות מסעיר את נפשה ובמקביל מודיע לה בעלה כי לאור ההתרחקות ביניהם החליט לנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואים. כל כך הרבה ספרים המציגים את מערכת המשפט מזווית התבוננותם של עורכי הדין נכתבו וכל כך מעט מזו של השופטים. על כך, וגם על יכולתו לעשות זאת מבלי להיגרר לכתיבה עודפת ראוי מקיואן להערכה.

טובת הילד מאת איאן מקיואן, הוצאת עם עובד, תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון, 195 עמ'

דרך אם / אסופת מאמרים בעריכת אראלה שדמי  יותר ויותר נשמעות בשנים האחרונות קריאות תיגר על הפמיניזם הקלאסי, זה המממש את עצמו בעיקר דרך השוויון שבא לידי ביטוי בעיקר במישור הכלכלי (דרך אפשרויות תעסוקה, זכויות, שכר וכד'). כי מהו אותו שווין אם לא האפשרות לשחק כשחקניות שוות אבל במשחק שהומצא לחלוטין על ידי גברים וגם כלליו נקבעו על ידם. אראלה שדמי, סוציולוגית חוקרת נשים ופמיניזם מבקשת להגדיר מחדש את כללי המשחק ולעשות זאת באמצעות האימהוּת כמודל לכללי משחק חדשים. בשורה של מאמרים שנכתבו על ידי מיטב החוקרות מרחבי העולם היא מדגימה את הדרך ומציעה אלטרנטיבה לחברה שוויונית אחרת לחלוטין. הספר מחולק לשלושה שערים כאשר הראשון מציג את האימהות והבעיות הנלוות לה בחברה הפטריארכלית, השני מציג אימהות מחוץ לפטריארכיה והשער השלישי עוסק באימהות כחלופה וכיצד ניתן ליישם הלכה למעשה מטריארכיה בחברה המודרנית (חברה המונהגת על ידי אמהות). כפי שמצוין בגב הספר, זוהי אינה אוטופיה אלא תכנית או קריאה לפעולה וככזאת היא ראויה להיקרא לא רק על ידי אלו המבקשים לממשה אלא גם על ידי אלה שנרתעים ממנה ומכל שינוי רדיקלי בסדר הקיים.

דרך אם בעריכת אראלה שדמי, הוצאת רסלינג, 318 עמ'

[related-posts title="'הַצָּעָה לְסֵפֶר'"]