יעקב אילון, שהודיע היום (ב') על פרישתו מהגשת חדשות ערוץ 10, ייזכר כמגיש מקצוען, אבל "דיגיטלי". האפשרות שיחזור לערוץ 2 ויגיש את אולפן שישי טובה כמו שייצא לדרך חדשה ויהיה כתב מהשורה הראשונה. אולי זו הזדמנות לצאת מהקופסה ולבחור מגישי חדשות פחות מחושבים ויותר משוחררים, ובעיקר מגישות חדשות שלא ייראו כאילו יצאו מאותו פס ייצור

מאת ירמי עמיר

הפרישה של יעקב אילון מהגשת חדשות ערוץ 10 היתה כתובה על המסך והשאלה שריחפה באולפן היתה מתי זה יקרה. זה לא רק המעבר הכפוי לשדר מירושלים ופיצול אולפן החדשות, כך שאילון ותמר איש-שלום לא יכלו לארח מרואיינים באולפן עצמו. וזו לא רק השגרה המעייפת והשוחקת.

אילון איבד את התשוקה. זה קרה כבר בסוף התקופה שבה הגיש חדשות יחד עם מיקי חיימוביץ'. פשוט נמאס לו. כך לפחות זה נראה. הפעמים היחידות שהאש ניצתה במגיש החדשות המוכשר היו כאשר אירעו אסונות (הכרמל, הכור ביפן ועוד) או בחירות בארצות הברית ובישראל. זה קרה כאשר הוא נשלח לסקר אירועים דרמטיים בארץ ובחו"ל. זה קרה לו כשקם מכיסא המגיש והתכתב עם המסך הענקי באולפן, שלט בחומר ואף שאל שאלות קשות את מרואייניו. פתאום התעורר בו איש החדשות. פתאום היה חשמל באוויר.  

לעומת מיקי חיימוביץ, שהתפרסמה בדמעותיה ובחמלה שביטאה במצבים קשים, אילון הקפיד לשמור על קור רוח עד כדי כך שלפעמים תהיתי אם בעורקיו זורם קרח או דם. לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהתרגז או איבד את שלוותו למשמע טקסטים שחוקים ומעצבנים של פוליטיקאים שבורחים מאחריות. פה ושם הוא מגניב חצי חיוך, רבע מבט. על זקיפת גבות, סטייל חיים יבין בעבר, אין מה לדבר.

אילון הוא מגיש "דיגיטלי". קול מתכתי, שחסר איזה חום ואינטימיות. איני מצפה שמגיש או מגישת חדשות ישלחו יד ויעניקו לי חיבוק מבעד למסך. אבל אני מצפה שידברו אלי יותר ופחות יקראו מהטלפרומטר. אני מצפה שיגלו איזו אמפתיה. אפילו חולשה. שיתבלבלו לעתים בטקסט. שיאותגרו עם קטע לא צפוי. שיהיו יותר אנושיים ופחות "בסדר". לאילון אין את זה.

אבל אילון לא לבד. גם יונית לוי הצוננת נראית לפעמים כמי שהגשת החדשות מעיקה עליה והיא רק רוצה לסיים את המהדורה וללכת הביתה. מלבד, כמובן, באירועים שמוציאים ממנה קצת רגש ואמפתיה. בערוץ הראשון צמד המגישים הם חידה בעיני. הם שם ולא שם. לא באמת משוחררים. לא מעזים לצאת מהקופסה.

זהו פורמט נפוץ בעולם של מגישים מהוקצעים, שתפקידם להעביר לצופים את החדשות בבהירות וברהיטות – ואת הצופים לא צריך לעניין, לפי גישה זו, מה חש המגיש ומה הוא חושב. אפילו תנועות הידיים באולפן והטיית הראש מתוכנתים. אז אפשר לשים רובוט. למה צריך מגיש בשר ודם?

אבל בעיקר באירופה יותר ויותר מגישות ומגישים מורידים את החליפות, משחררים כפתור בחולצה ואתה יכול אפילו לראות להם את הלבן בעיניים כאשר הם מצולמים בקלוז-אפ, שאצלנו, משום מה, לא מקובל. אפשר לפגוש אותם במהדורות החדשות של הבי-בי-סי, סקיי ניוז, ובערוצי הטלוויזיה בצרפת, גרמניה וספרד.

אנחנו מדינה שמרנית בכל מה שנוגע לליהוק טלוויזיוני בתוכניות בכלל ובהגשת חדשות בפרט. הפרדיגמות המיושנות אינן מתחלפות. אני מצפה ליום שבו יבחרו לא רק מגישות חדשות יפות ודקיקות, שכאילו יצאו מאותו פס ייצור, אלא, נגיד, מה דעתכם על מגישת חדשות דשנה ובעלת עור כהה כפי שראיתי בבי.בי.סי למשל? או מגיש חדשות בעל שיער שיבה כמו בצרפת.

אני מחכה ליום שבו מגישי החדשות יהיו יותר משוחררים ופחות מחושבים. יותר מגוונים ופחות אפרוריים. גם בבחירת הלבוש. שיהיו מה שהם. קל להגיד, אני יודע, בעיקר כשהלחץ באולפן מכתיב התנהלות אחרת. ובכל זאת, בעזרת תרגול נכון, זה אפשרי.

לחיים יבין היה את זה בתקופות מסוימות. הוא היה רהוט, אבל אנושי. חסרונו הגדול שלא הצטיין בריאיונות נוקבים. החיסרון הזה כמעט נעלם בסדרות הדוקומנטריות שעשה. פתאום יבין הוציא את היבין שבו.

אולי זה מה שצריך לקרות ליעקב אילון. האפשרות שיחזור לערוץ 2 ויגיש את אולפן שישי טובה כמו שייצא לדרך חדשה ויהיה כתב מהשורה הראשונה וישלב כתבות שטח עם הגשה מהאולפן. כמו כמה מעמיתיו בסי.אן.אן, באן.בי.סי ובסי.בי.אס, שעליהם גדל ואת סגנון ההגשה שלהם ניסה להביא לכאן. ואז אולי נגלה יעקב אילון חדש.

עוד בתרבות: חיי אהבה. זה כל הסיפור

וגם: דפנה רכטר פותחת את הכול