לא בכדי בחרו חברי הפילהרמונית של ברלין במנצח קיריל פטרנקו לרשת את מקומו של סיימון ראטל כמנצח הבית שלהם. דמותו הצנועה מטעה, שכן לראשונה הוכיחה התזמורת הפילהרמונית שהיא מסוגלת גם בהרכב אדיר ממדים הנדרש לנגינת ריכרד שטראוס לרדת לפיאניסימו חרישי ומצמרר. בצליל מעורר רטט שדומה שבלתי ניתן כלל להפיק מתזמורת כה גדולה ובקול דממה עוצרת נשימה נפתחה הפואמה של ריכרד שטראוס "מוות והזדככות". שטראוס הלחין אותה בגיל 25 והיא נחשבת חדשנית. עצם העיסוק במוות בתקופה הויקטוריאנית של שלהי המאה ה-19 – נחשב לנועז ורומנטי – לנבירה בנושא "אסור". הקרב בין החיים למוות מתואר בצלילים חריפים ומאידך יש בפואמה קטעים של מוזיקה רומנטית וערבה לאוזן המתארת מחד זיכרונות ילדות ומאידך את והשתחררותה של הנשמה מכבלי החומר ועלייתה אל ספירת הטוהר השמימי.

הפתיחה של התזמורת מאפסי צליל, הסולו הלירי של הכנר יגאל טונה והפיוט בנגינת חלילי הצד והאבובים העצימו את תחושת ההפתעה של הפורטה הפתאומי בנגינת הטימפני. בצליל רחב מלא הוד והדר ובבניית מתח ודינאמיקה – כאשר כלי הנשיפה מהמתכת תומכים בכלי הקשת הכהים, המריאה התזמורת לשיא של עוצמה רועמת. מיד אחריה "נשפך" הכול לאשדות צלילים זורמים. גם אם לא ניגנו ביחד – עדיין נשמר לאורך כל הביצוע מתח ובעיקר רעד של צליל חי ונושם. הניגודים בין פריטת הנבל המעודנת לעומק המדובב של הנגינה על הוויולות, הצ'לי והקונטרבסים הפכו את הקרב עם המוות למוחשי – כמעט בר מישוש ( (tangible.

הפתיחה התזמורתית לקונצ'רטו השלישי בדו מינור של בטהובן הייתה קצת רכה מדי ונוגנה "על מי מנוחות" – חסרה קצביות מחודדת. הניגוד בין הנושא הקצבי הסוער בדו מינור לנושא הקליל והלירי בסולם המז'ורי המקביל – מי מז'ור – לא הובלט דיו. איגור לויט, הפסנתרן שזכור לנו מתחרות ארתור רובינשטיין ה-11 כצעיר המשתתפים והזוכים (בגיל 18), החל את הנגינה בצליל קצת נקישתי אך בהדרגה התרכך והפגין ווירטואוזיות מדהימה. בשקיפות שלא תאמן בה ניגן את הקישוטים והעיטורים. הכול היה עשוי בטוב טעם ובמידה – גם ההאטות וגם ניגודן – ההאצות שבאו בד בבד עם העלייה בדינאמיקה. משל לא מדובר בפסנתרן צעיר בן 28 אלא באמן בשל היודע להתנתק מהקהל ולהתייחד בשיח אישי ומהורהר עם הכלי בלבד. את הפרק האיטי פתח לויט בצליל עוצר נשימה כשהוא צולל לעמקי פיאניסימו חרישי ומרשה לעצמו להאט מבלי לפורר את המתח. כך אפשר היה להתענג על ריבוא ריבואות גווני התפילה החרישית. התזמורת נענתה לו בצליל עשיר ומלא ולסירוגין ברכות מלטפת. ולאחר שכל הצלילים גוועו והתאדו – לפתע בתזזית של פורטה פתאומי ובנביעה הכרחית ניגן את פרק הרונדו. בחן קונדסי כמעט מוצרטי ובקלילות וירטואוזית ריחף על הפסנתר בפרק המהיר. התזמורת נענתה לו בלכידות. מה שהחל כמסע רומנטי הסתיים פתאום באוויר באקורדים מז'וריים בהירים. הקהל שהתעמר לאורך כל הקונצ'רטו בסולן בעיקר בקטעים החרישיים – מי בשיעול ומי בסוכריית צלופן ופלפונים – אפילו בכי עולל פעוט נשמע ברמה – אותו קהל תבע הדרנים מהסולן הסחוט לעייפה. לאחר שהבהיר לכול שאין כוחו במותניו – החליט להתל בקהל וניגן בבחינת "דווקא לכם" לא הדרן וירטואוזי אלא את Für Eliese – שמנגן כל תלמיד מתחיל לפסנתר. תחת כפות ידיו הפכה היצירה החבוטה לפנינה נדירה של יופי צרוף. גם פה צלל לויט לעמקי פיאניסימו חרישי וניגן את היצירה בליריות כה מדובבת עד שניתן היה לחשוב שזו פסגת יצירתו של בטהובן. היהלום שבכתר!

המלנכוליה של ערבות הטייגה הפינית האינסופית שמתאר סיבליוס בסימפוניה החמישית במי במול מז'ור – הלמה את רוחו של המנצח. יליד אומסק שבסיביר היטיב להבליט את קדרות הערפילים אך גם את ניגודה- השמחה הקצבית של המחול בכלי הנשיפה שהיו במיטבם. נפח הצליל בפרק הפותח – היה עצום. ועל רקע העושר הרב שכבתי נשמעו כלי הנשיפה – החליל האבוב והקרן – עוד יותר בהירים. צלצול הפעמון האדיר שסביבו מסתלסלים כלי הנשיפה היה קצבי ומדויק. את הפרק השני ניגנה התזמורת בסטאטיות – דומה היה שהאוויר עומד. הכינורות פרטו בפיציקטו את הניגוד האביבי לעומק של הנגינה בטובות ובכלי הנשיפה המתכתיים הרועמים. את הפרק המהיר החותם ניגנה התזמורת באקצ'לרנדו סוער כאשר הטובה שמלטפת בפתיחה את התזמורת מדרבנת בסוף הסימפוניה לפורטיסימו אדיר המסתיים לפתע באוויר- באקורד קטוע. תחת שרביטו של פטרנקו הפכה הסימפוניה המבוצעת לעיתים נדירות למסע מרתק אל נופים אקזוטיים.

היה זה מפגש מרתק עם אמנים שמשכמם ומעלה – מנצח שהצליח להפיק מהתזמורת מגוון עוצמות וגווני צליל ופסנתרן שהצליח להפוך את הפסנתר מכלי הקשה – לכלי מלא הבעה שירתית.