★★★★★

צריך הרבה אומץ כדי להעלות את "המחיצה" בתיאטרון רפרטוארי: מדובר במחזה מקורי שעוסק באובדן, בדיכאון ובטירוף, ובחיים שהתרסקו בעקבות מותו של אדם יקר, במקרה זה ילדה קטנה שנדרסה – והותירה את הוריה חסרי אונים. נושא קשה לעיכול, שמכריח אותנו לחשוב ומעלה שאלות כמו איך מתמודדים עם אובדן, מיהו נורמאלי ולמה החיים יכולים להתאכזר כל כך לאנשים מסוימים ולאחרים לא.

צריך הרבה אומץ כדי להעלות את "המחיצה" משום שהמחזה של הסופרת המוכשרת עינת יקיר אינו סקסי, אינו קורץ לקהל ועשוי אפילו להבריח אנשים מהאולם. אנחנו באים לתיאטרון כדי לעבור חוויה, לבכות, לצחוק, להרגיש, לחשוב, לשכוח. אבל לא לסבול.

במחזה הראשון שלה יקיר מנסה לצלול אל תהומות הנפש במטרה לקבל תשובות לשאלות שמציקות לה ואולי לפענח כמה מסודות החיים. הצלילה הזו סוחפת את הדמויות לתוך מערבולת של ייאוש ותקווה, פחד ותשוקה, היסטריה ואובדן עשתונות, ומטביעה את הדמויות בתוך ים של כאב.

יקיר מנסה לגעת באובדן ובחרדה, שנובעים גם מתוך הסכסוך עם הפלשתינים, אבל בקטע הפוליטי היא רק נוגעת. ההצגה, שביים עודד קוטלר, לוקחת אותנו מהמקרה הפרטי של בני הזוג הכואבים את מות בתם אל תיאטרון אבסורד, פרוע ולפעמים עצבני. בכך עושה קוטלר חסד עם הטקסט של יקיר, ומוציא אותו מהחושך אל האור, ואפילו מצליח לספק כמה רגעי צחוק לקהל.

זה לא מספיק כדי שההצגה תמריא. העלילה מסתובבת סביב עצמה וגם הטיפול המסור של קוטלר בטקסט ובשחקנים אינו מצליח להכניס למחזה אין מה שאין בו – ולעשות חסד עם הצופים.

אחת מנקודות האור בהצגה היא משחקה המצוין של נילי רוגל בתפקיד האם והרעיה אילנה. רוגל משחקת דמות היסטרית, שרוצה לחיות חיים נורמאלים, אבל מאבדת את עשתונותיה. האם היא נורמאלית? האם ניתן וצריך לשפוט אותה? רוגל נוגעת ללב, לפעמים קורעת את הלב ובעיקר משקיעה את כל נשמתה בדמות. יוסי עיני הוא בעלה, שמנסה להרים את שניהם מהקרשים ולהתחיל בחיים חדשים. ניר רון הוא החוליה השלישית במשולש המוזר שנגרר למציאות בלתי צפויה. שניהם פרטנרים ראויים לרוגל.

"המחיצה" היא ניסוי מעניין. דרמה, שמנסה להתמודד באומץ עם טרגדיה אנושית. יש בהצגה רגעים מרגשים, אבל רוב הזמן ההצגה שואבת אנרגיה מהקהל ולא מעניקה לו את התמורה הראויה.