המלך שלמה מבקש לעצמו לב שומע. לא ניצחונות, לא עושר, לא אריכות ימים. הוא רוצה דבר אחד צנוע: לב שומע. מדוע נאמר לב שומע? מדוע לא לב רואה? לב חש? הבה נתבונן על הקשר המיוחד שקיים בין הלב לשמיעה, וננסה לברר מהו הדבר שבכוחן של האוזניים, לתת לנו.

בעוד שרוב האברים שלנו פונים קדימה, הרי שהאוזן שלנו, איבר השמיעה ושיווי המשקל, ממוקמת בצד הראש. שתי האוזניים מצויות זו מול זו, משני צדי הראש, ומונחות בדיוק על הקו החוצה את גופנו לפנים ואחור. אין ספק, שמבחינת תפקידן לשמירת שיווי המשקל הפיזי, זהו מיקום נכון. שהרי כך אנו נשמרים שלא ליפול קדימה, אחורה או לצדדים. האוזן גורמת לנו שנדע תדיר היכן אנו ממוקמים בתוך המרחב הסובב אותנו. מבחינת השמיעה, מיקומה של האוזן מאפשר לה לקלוט כל רחש שנשמע סביבנו, ולמקם אותו ביחס אלינו מבחינת הכיוון והמרחק – אם הוא בא מאחור, מהצד, מזווית אלכסונית, מקרוב, מרחוק…

מאחר והאוזן היא איבר הדואג תדיר שלא ניפול אפיים ארצה, וגם מתריע על התקרבות של אויב בלתי נראה, הרי שהיא תומכת משמעותית בהישרדות הפיזית שלנו, ולכן יש לשער שמיקומה בגוף "נחקר" לעומק על ידי "האבולוציה ההישרדותית", ונבחר מתוך דיוק מרבי.

השאלה הנשאלת במאמר זה היא כיצד מיקומה של האוזן משפיע על הפן הרוחני/רגשי שלנו.

האוזן כאמור מצויה על הקו שחוצה את גופנו לפנים ואחור. מבחינת התודעה, מה שמצוי מלפנים הוא המקום אליו אנו הולכים, ומה שמצוי מאחור, הוא המקום ממנו אנו באים. משמע, לפנים, זה העתיד והאחור, הוא העבר. יוצא מכך, שהקו עליו מצויות האוזניים, מבחינת התודעה, הוא הקו שמצוי בין העבר לעתיד, כלומר ההווה.

חירשות להווה

בגלל שהאוזניים שלנו ממוקמות על קו ההווה, בכוחן לחבר אותנו עם חוויית ההווה. עם מי שאני ברגע זה, ועם העולם שמחוץ לי ברגע זה. לאוזניים יש את היכולת לחבר אותנו עם ההוויה שלנו כמות שהיא ועם המציאות כמות שהיא. האוזניים, הן הממונות על חוויית ה"כאן ועכשיו". על ה"כאן", אחראי החלק של שיווי המשקל, שממקם אותנו במרחב, ועל ה"עכשיו" ממונה החלק המאזין, שבכוחו להנכיח אותנו בזמן הווה. אדם שרוצה לצאת מן ההרגל לחיות את עברו, אם זה בנוסטלגיה, ואם זה בכאב, או מן ההרגל לחיות את עתידו, אם זה בתשוקה לעתיד ורוד, או בדאגה מעתיד שחור, עליו להפנות את תשומת ליבו לתודעת אוזניו. מפתיע לגלות עד כמה נטרלנו את טבען של אוזנינו. מסתבר שכולנו סובלים ממחלה שאיננו מודעים לה: חירשות להווה!

אם אנו בוחרים לחוות את מציאות העכשווית, ולחבר בין הווייתנו להוויית העולם כולו, שומה עלינו לרפא את חירשותן של אוזנינו להווה. ריפוי החירשות להווה של אוזנינו מעניק ללב את השקט לו הוא מייחל תדיר. זה לא סתם שאנו אומרים: אני מתגעגע למעט שקט. כשאיננו מצויים בתודעת העכשווי, אנו מקפצים בתודעתנו הלוך ושוב בין העבר לעתיד. פעמים רבות מחשבותינו מתקיפות אותנו בתזזית, שמייצרת תחושה של רעש פנימי. כשאוזנינו מותקפות על ידי תזזיתיות ורעש פנימי, כל הגוף מתכווץ מפחד לא מודע, ובקושי נושם.

אך גם כשאנחנו רגועים, איננו מצויים בהווה. עולם המחשבה שולט בנו, ועוצר מבעדנו לחוות את הווייתנו. עולם המחשבה שלנו מבקש לשלוט על כל תודעתנו תמיד, ולכן הוא נאחז במילים ריקות מהווייה. המילים שהאוזן שלנו קולטת, והפה שלנו מדבר, הן רק קליפות המילים. אנחנו אומרים מילים כגון: נולדתי, אני אמות, חופש… מילים, שאיננו מבינים לעומק את משמעותן, כי אין לנו קשר לחוויה של מילים אלו.

אוזן משועבדת שומרת על עצמי כלוא

תודעתנו המחשבתית משוטטת תדיר במציאות מילולית באמצעות האוזן שלנו, שנלכדה ושועבדה על ידי עולם החשיבה. האוזן שלנו הפכה לשפחתו של עולם החשיבה והיא "צדה" עבורו מזון ריק. כשהיא משועבדת לעולם החשיבה, היא מנועה מלעשות את תפקידה הראשוני לחוש ולשמוע את ההווה ואת ההוויה שלנו.

השכל החושב מילולית דואג תדיר לכך שהאוזן שלנו לא תתחבר למציאות העכשווית, וכך לא נדע מי אנו באמת. נבגוד בנו, ניטוש את עצמנו ולא נהיה אהובים – לא אהובים על ידי עצמנו, ולא על ידי האחרים. הוא דואג שהאוזן לא תתחבר ללב, ולא תגלה אהבה מהי. השכל החושב מאמין בשליטה בנתיניו האיברים, בשעבודם, בדיכויים, ובמדיניות של הפחדה מתמדת.

כשהאוזן שלנו משועבדת לרודנות השכל החושב, היא לומדת לשמוע דברי תוכחה, ביקורת, הענשה, הקטנה ואי קבלה. ברגע שנאמרות לנו מילים ששוללות אותנו, האוזן שלנו נפתחת ומחדירה אותן פנימה. לעומת זאת, ברגע שנאמרות לנו מילים של הכרה בנו, אהבה וקבלה, האוזן נחסמת. היא עושה הכול כדי שלא נקלוט מילים אלו, ולא נעבירם ללב. הסיבה לכך היא שהשכל הרודן מינה את האוזן כאחראית לשמירת העצמיות שלנו במצב של דיכוי. כשהעצמיות שלנו מדוכאת, ובינה לבין העולם קיים חיץ, היא אינה מסכנת את שלטון השכל. האוזן שלנו, באמצעות חירשותה להווה, שומרת על כך שהעצמי שלנו יוותר כלוא ולא ימצא את הדרך כיצד להתמרד נגד השכל השליט.

ההתחברות להווה היא כרטיס היציאה לחופש. בהווה יש לנו חווית קיום עצמי אבסולוטי, רציף ונטול ערעור. אני חש את עצמי, יודע שאני קיים בשלמותי, ואיני טוב או רע. האוזן היא שצריכה לדווח לנו על חווית הרצף הקיומי שלנו, ולהזין אותה, אך היא מנועה מלעשות זאת, כי נשתל בה פחד ודחיית העצמי, שמקורם במחשבה השכלית.

חוויית "אני קיים בהווה, מחובר לכל הסובב אותי ולא מרגיש מאוים", נוגדת את ההישרדות המפוחדת שנשתלה באוזן שלנו. מחשבת ההישרדות המפוחדת שלנו דואגת לכך שתמיד נהיה במתח ובמוכנות לקרב. מחשבת ההישרדות טוענת שאנו תמיד נתונים לתקיפה. שהסביבה תמיד נגדנו. תפישת ההישרדות של האוזן החרדה אינה יכולה להרשות לעצמה לחשוב שאני אוהב ואהוב על סביבתי. האוזן שחרדה מפני כל אויב חיצוני, חרדה גם מן העצמיות שלנו, ודוחה את קיומה.

"הטריק" אם כן, הוא להוציא את פחד מן האוזן. או במילים אחרות – ללמוד להקשיב, מבלי לברוח. האוזן אינה זקוקה לפחד כדי להיות לוחם הישרדות טוב. לאוזן יכולת לשמור עלינו גם מבלי שהיא תפחד. באופן טבעי האוזן שומרת עלינו. יש לה אינסטינקטים טבעיים של שמירה – שמירה מתוך בטחון עצמי ושקט ולא מתוך פחדים. הפסקת הפחד להקשיב תשחרר את האוזניים לפעול בצורה שלווה ונכונה, ותיתן בנו את הכוח להתחבר לקיום העצמי-עצמאי שלנו במציאות.

מלכים א פרק ג': וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו, (לשלמה) יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ… – (וויתרת על מלחמת ההישרדות שלך) –  …הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ.

אירי ישראלי-רושין
האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים