Skip to content

מתוך הטרילוגיה על השיח הציבורי בישראל: מדינה פלשתינית כן או לא

זו קריאה לשיח לאומי חדש ולגיבוש הסכמות לאומיות נרחבות בדרך אל עבר אופקים חדשים. מערכת פוליטית רעה מייצרת שיח ציבורי רע, שהם העומדים ביסוד הדברים הלא טובים שקורים לנו פנימה.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

זו קריאה לשיח לאומי חדש ולגיבוש הסכמות לאומיות נרחבות בדרך אל עבר אופקים חדשים. מערכת פוליטית רעה מייצרת שיח ציבורי רע, שהם העומדים ביסוד הדברים הלא טובים שקורים לנו פנימה.

הדרישה מישראל שתנקוט ביוזמה מדינית ותציג אופק מדיני, משמעותה אחת: הערבים משוחררים מאחריותם לפתרון הבעיה הפלשתינית וכל הנטל והאשמה מונחים על כתפינו, ומכאן שעלינו להקים מדינה פלשתינית. זה לא הסכם שלום, זה כתב כניעה.

כשמסתכלים על הגלובוס ורואים את היקף השטחים העצום עליו פרושות המדינות הערביות, מאלג'יר במערב, דרך מרוקו, תוניס, לוב, סודן, מצריים, תימן ועדן ועד לסעודיה, נסיכויות המפרץ, ירדן, עיראק ואירן במזרח, ולבנון וסוריה בצפון, ובמרחב האין סופי הזה ישראל כראש של סיכה, הדבר האחרון שאפשר לומר אותו הוא שאנו כובשים.

אכן, ביהודה ושומרון חייה אוכלוסייה גדולה של ערבים פלשתינים, אך אין בכך כדי לומר שעל ראש הסיכה הזערורי בו אנו מצויים יש להקים מדינה קטנה עוד יותר ושמה פלשתין. בהחלט יש לשאוף להפרדה בינינו לפלשתינים החיים בגדה, אך לא על דרך הקמת מדינת ננס פלשתינית ריבונית בינינו לבין מדינת ירדן שתאחז בגרוננו – ייצור שטרם היה כזה. ובטח אין לעשות זאת בימים בהם מדינות סביבנו מתפרקות, ואיש איננו יודע כיצד תראה מפת האזור אפילו בעוד שנה.


חטא הצדקנות, איור: פטר ברויגל האב, מתוך "שבעת החטאים", 1556

כמי שחיים במזרח התיכון, וחשופים לערביות ולאסלם, עלינו להישמר שלא ליפול לפח היקוש של שיח זכויות האדם הצדקני הנהוג במערב. קיומנו כאן גם הוא ערך אוניברסלי. מתחילת המאה שעברה, ובעקבות מלחמותיה הגדולות והתפרקותן של אימפריות-עבר, בעולם נוסדו מדינות חדשות לרוב, מרביתן על בסיס לאומי-אתני. בתהליך זה נוצר גל עצום של חילופי אוכלוסיות והעברתן ממקום למקום. עשרות מיליונים של פליטים מצאו את עתידם ונקלטו בארצותיהם החדשות. רק במקום אחד בעולם הונצח מצב הפליטות, ומסך של כ- 600,000 פליטים פלשתינים, שברחו וגורשו מארץ ישראל במלחמת העצמאות, הגענו היום לרוב עם.

ואם לא נפריע לשיח זכויות האדם לשבש את דעתנו נוכל להבחין שאחיהם הערבים של הפלשתינים משתמשים בהם כמנוף המאיים על עצם קיומה של ישראל, וכאמצעי לסילוקה בבוא היום משטחי ארץ ישראל, שלדידם זו אדמה אסלמית. אם באמת טובת הפלשתינים לנגד עיניהן יכלו מדינות ערב לפתור את הבעיה הזו באחת. הן היו קולטות אל תוכן את מרבית הפליטים הפלשתינים ונותנים להם זכויות ומעמד של אזרחים מן השורה. ומנגד היו מגיעים להסדרים עם מדינת ישראל על שילובם של שטחים נרחבים מיהודה ושומרון, אך בפירוש לא את מרביתם, עם מדינת ירדן. כך גם באשר לעזה. על מצריים להקצות, למען תושבי הרצועה, שטחים נרחבים מספיק לאורך רצועת ים התיכון בואכה אל-עריש.

כל עוד נטל פתרון הבעיה הפלשתינית מוטל רק על כתפיה של מדינת ישראל לא ייכון שלום באזורנו. אסור לנו לשחרר את הערבים מאחריותם העיקרית לפתרון הבעיה הפלשתינית. ישראל לבדה איננו יכולה לעשות כן, אלא במחיר פגיעה חמורה ביסוד קיומה. זו משוואה שתוצאותיה רעות ויש לפרוץ אותה אל עבר מרחבים ומשאבים חדשים.

יש תקווה ויש עתיד, ואסור שקוצר רוח וייאוש ישתלטו עלינו. הדרישה לשלום עכשיו נגזרת מתפיסה אסטרטגית שגויה שהשלום תלוי אך ורק בנו, וסובלת קשות מווירוס שיח הערכים האוניברסליים. היא בכיינית וילדותית ואיננה מתאימה לאזורינו. כאן שולטים הזמן הערבי-אסלמי, ומנהגי ההודנה והג'יהאד.

אם נזהה במהומה הרבתית הפוקדת כיום את אזורינו, הברברית והנוראית, סוג של הפתעה בהיסטוריה – כדבר שאיש לא יכול היה לצפותו – ניתן לראות שזה מצב שמזמן גם אפשרויות חדשות לישראל. בשעה שמדינות סביבנו מתפרקות, ועקרון הריבונות הקדוש נשחק עד עפר, ובעת שמדינות חדשות נולדות, נוכל בקלות רבה יותר לקבל לגיטימציה עולמית להתנגדותנו להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67, כמו גם הכרה ברמת הגולן ובחרמון הישראלי כחלק ממדינת ישראל. כאן טמונה אפשרות להסכמים הדדיים ולפשרות היסטוריות שיבטיחו את קיומה של ישראל לדורות.

אל לנו להיתפס לדמיונות שווא בדמות קואליציה עם ארצות האסלם המתון ודיבורים על התוכנית הסעודית ועל יוזמת הליגה הערבית לשלום עם ישראל, כל זאת תמורת הקמתה של מדינה ריבונית פלשתינית בגבולות 67. זו אותה הגברת בשינוי האדרת. זה לא פתרון שיבטיח את קיומנו לדורות, אלא משהו שעל פי התפיסה האסלמית הוא זמני בלבד. ישראל נוסדה, חיה ומתקיימת לא בחסדיהם של הערבים, ואל לנו לקבל פתרון המכנף אותנו תחת חסותם. אנחנו כאן בזכות. אם לערבים יש מילה וזמן משלהם אז גם לנו המילה והזמן משלנו.

השיח הפוליטי בישראל מוטה יתר ערכית ואידאולוגית וזה בא תמיד על חשבון התבוננות מקצועית ועניינית על הדברים. אנו מרבים להתגאות בכך שלנו יש אידאולוגיה ובזים לאלה שלתפיסתנו אין. עלינו להשתחרר מעריצותה של הדוגמתיות האידאולוגית ולתת דרור לתעוזת הרוח ולתבונה הטהורה. לומר ביי ביי לברוני סמיי האידאולוגיות למיניהם ולצאת לחופשי.

לאידאולוגיות היה תפקיד מרכזי בהיסטוריה המודרנית כמגייסות המונים להחלת שינויים נרחבים. ביניהן גם אידאולוגיות איומות נוסח הנאציזם והקומניזם. אך מגיעים ימים שגם אידאולוגיות טובות מהוות מכשול בפני שינויים ואת זאת יש לדעת. מעניין להראות שהליברליזם האמריקאי שונה במהותו מזה האירופי. הוא איננו אידאולוגיה במובן של תפיסת עולם סדורה וכוללת, בדומה לרעיונות המהפכה הצרפתית ולהלכי הרוח שלה, אלא סט של מספר עקרונות מועט ביותר כיצד להתנהג – המזכירים עד מאוד את הכלל היהודי של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" – שכל דור ודור מצווה להתאימם למציאות המשתנה.

וכך כותב פרופסור אביעד קליינברג בספרו "שבעת החטאים" בפרק על הצדקנות: "הליברלים (במיוחד באמריקה) מציעים מודל מינימליסטי ופרגמטי של מוסר. במקום ערכים חיוביים יש להם כבוד לזכיותיו של האחר. אם אין הם פוגעים ברווחתו של זולתם ואם אין פוגעים ברווחתם שלהם, הם יוצאים ידי חובתם. מעבר לזה אין הם דורשים דרישות מוסריות ואין הם נדרשים להן. "חייה ותן לחיות". במקרה הטוב הם מתקוממים על אי-צדק, אבל תובענות מוסרית – דרישה לעמידה באמות מידה שהן מעבר למינימום – לא תמצא אצלם. בעיני הליברל התובענות המוסרית היא העדר כבוד לחופש הפרט".

ונסיים בזאת שנאמר, כי החיים הם מורכבים ומפתיעים עד מאוד, ולעיתים אנשים שאנו מתנגדים להשקפותיהם ולמניעיהם, והם יריבים פוליטיים עזים שלנו, בראייה היסטורית דווקא צודקים, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה". כך, הימין בישראל צדק באשר לנושא הפלשתיני, וצריך שיהיה לנו את האומץ והגדולה להודות בזאת.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן