נראה שנשות התנ"ך המתינו בסבלנות כאלפיים וחמש מאות שנים כדי לקבל את תשומת הלב הראויה להן ולהפוך לכוכבות ספרותיות בתחילת המאה העשרים ואחת. שכן, קרוב לעשרה ספרים על נשים בתנ"ך ראו אור ב-15 השנים האחרונות ועוד המקלדת נטויה…
הספר שלפנינו מציע קריאה אחרת, חתרנית משהו, בסיפורי התנ"ך. המחברת, נילי בוכמן, היא רופאה פסיכיאטרית שהתנ"ך היה תמיד אהבתה השנייה. לפני שנים אחדות הפכה אהבה זו לעיסוקה העיקרי וב-2013 יצא לאור ספרה הראשון 'שופך דם האדם באדם – רציחות בתנ"ך'. ספרה השני – 'חכמת נשים' – שופך אור אחר על שמונה גיבורות מקראיות והגברים שמסביבן. הסיפור של כל אחת מהנשים מבואר על רקע התרבות והמנהגים שהיו נהוגים בתקופתה, הן בעם ישראל והן בקרב הגויים שחיו בקרבתו. המחברת מסבה את תשומת לבנו לפרטים החבויים בטקסט המקראי וחושפת מסרים סמויים הטמונים בכתוב. היא מאירה נקודות אפלות, מצטטת יצירות שכתבו משוררים על אחדות מגיבורות התנ"ך ומתדיינת פה ושם עם הפרושים והמדרשים.
המחברת אינה נרתעת מלבקר את התנהגות הנשים בסיפור תוך הדגשה שלמרביתן לא היה כלל חופש בחירה. הן עברו משליטתו המוחלטת של האב לשליטתו הבלעדית של הבעל ובמסגרת מלחיצה זו היו צריכות להתנהל.
את שרה אמנו מכתירה בוכמן כמבשרת האימהות כפי שאנחנו מכירות את החוויה הזאת (חוה לא נתפסת כבעלת רגשות אימהיים). שרה – האישה הראשונה שחושבת, מרגישה ומתנהגת כאם, והיא עושה זאת עוד לפני שהיא יולדת את בנה יחידה יצחק.
על בנות צלופחד נאמר שקבעו ציון דרך במשפט העברי. כאן הן מופיעות כפמיניסטיות הראשונות שחברו יחדיו והעזו לדרוש זכויות בחברה גברית פטריארכלית. חמש האחיות לבית צלופחד ניחנו בתבונה ובתעוזה, נימקו את דרישתן, שכנעו את ראשי העם וזכו. ניצחונן הביא לכך שבמשפט העברי נשים יכולות לרשת את אביהן ממש כמו אחיהן.
לאה, האחות רכת העיניים והדחויה מקבלת בספר מקום כבוד כאמו האמתית של העם היהודי (אמו של יהודה). למרות ההשפלות הרבות שספגה לאה ידעה לוותר ולסלוח, אך ידעה גם להיאבק על מקומה במשפחה המורחבת של יעקב אבינו.
דבורה הנביאה מופיעה לא כאשת איש או כאם אלא כאישה חכמה, נביאה כריזמטית ומנהיגה חזקה שהגברים, כולל שר הצבא, סרים למשמעתה.
פרשת בת יפתח הוא מוטיב ספרותי שמופיע בתרבויות שונות. גיבור נודר נדר שאם ינצח במלחמה, יקריב לאלים את האדם הראשון שיצא לקראתו בשובו לביתו. אצל בוכמן, דווקא הקשר העמוק בין יפתח לבתו מאפשר לבת לקבל את הדין לאחר שתתאבל על גורלה עם חברותיה. הצורך שלה לעכל את האסון עם חברותיה הוא עדות לכוחה של החברותא הנשית בתמיכה ובעיבוד רגשות.
על מיכל בת שאול, נכתבו אין ספור ספרים ושירים. מיכל, בת המלך הגאה, המתאהבת בעלם האדמוני שהפך לאויבו של אביה, הלהיבה את דמיונם של סופרים ומשוררים. כאן מקבל הסיפור תפנית ב"זכות" מעלליו של דוד שגומל לה בהשפלה איומה וברצח בניה. מיכל מתפכחת מאוחר מדי מאהבתה לדוד שמצטייר כאן כמלך האכזר ביותר.
את המלכה איזבל מאירה בוכמן באור חדש חיובי יותר מזה שאיזבל מקבלת במדרשים. בת מלך צור הביאה את האלילים שלה מבית המלוכה של צור, אך לא הייתה מסיונרית. הסופר המקראי גרם לה עוול בהציגו אותה כאישה מרשעת ואת אליהו כצדיק הדור בעוד שהמאבק ביניהם היה על כוח ושלטון.
סיפור החברות הנשית בין נעמי לרות והרומן של רות ובועז אינו מוצג כמעשה של גמילות חסדים אלא כתכנון תחבולה. הפיתוי הנשי מקבל הכשר כאמצעי לגיטימי להשגת זיווג שיביא עמו מעמד כלכלי-חברתי לשתי האלמנות.
בוכמן מנפצת מיתוסים השזורים סביב גיבורות וגיבורים תנכ"יים. היא עושה שימוש בידע המקצועי שלה בניתוח פסיכו-ביולוגי של תהליכים נשיים כמו התבגרות מינית, נישואי ילדות, הריון ואימהות. ומפרשת באופן מקורי סיפורים מוכרים על נושאים כמו משפחה, זכויות נשים והיעדרן, יחסי אב-בת, מיניות, אהבה, כוח, נקמה והשלמה.

חוכמת נשים / 190 עמ', הוצאת כרמל 2015