★★★★★

לא ייאמן כמה המחזה הזה אקטואלי למרות שהסופר האמריקני פול אוסטר לא כתב אותו עלינו, אלא על רקע השפל הכלכלי שהיה בארצות-הברית. גיבור ההצגה הוא נער תמים, שרוצה להתעלות מעל הרוע והאכזריות האנושית – ולהיות אדם חופשי ומאושר, וגם טוב יותר ומוסרי יותר. איך הוא עושה את זה? מאסטר יהודי מלמד אותו לעוף – ומבטיח לו את השמים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. ככל שהגיבור שלנו ממריא גבוה יותר, כך הוא צולל לתהומות עמוקים יותר. ככל שהוא עף רחוק יותר ומנסה לברוח מיצריו, כך הוא נופל יותר למציאות אכזרית יותר.

ורטיגו זה מושג ידוע בקרב טייסים, שפירושו אובדן התמצאות, בילבול בין השמים לאדמה, שלעיתים מוביל להתרסקות. זה גם מה שקורה לגיבור הצעיר שלנו ולמאסטר המגלומני שלו. הם שיכורים מהצלחה, חוטאים בחטא ההיבריס ומתעלמים מהמציאות – ונכנסים לסחרור מסוכן. אתה חושב שאתה ממריא, אבל אתה בעצם מתרסק.

"מר ורטיגו" היא תיאטרון אחר. עשיר, צבעוני ודמיוני, שממריא למחוזות אחרים מאלה שאנו מורגלים לראות על הבמה בתיאטרון המיינסטרימי הממוסד. כל העלילה מתרחשת על במה גדולה וכמעט ריקה, בניגוד לבמות העמוסות, בדרך כלל, של תיאטרון גשר.

"מר ורטיגו" היא הצגה מאתגרת המעלה שאלות שעוסקות בטבע האדם ועד כמה מותר לנו להתגרות בגורל. אל תחפשו הגיון בסיפור. תחפשו את עצמכם. איפה אתם ומה מקומכם בעולם הזה, שבו אנו נקרעים בין הערכים שלנו לבין הצורך שלנו לשרוד. עולם שבו אנו רוצים להיות, אבל גם רוצים לברוח ממנו. או לברוח מעצמנו.

אני מודה שלקח לי זמן להתחבר להצגה, בעיקר בחלקה הראשון. העיבוד לבמה היה מורכב מדי וחסר ברק. אבל בהמשך קיבלתי תיאטרון מרתק וקסום בניצוחו של הבמאי היצירתי עירד רובינשטיין.

אין כוכבים בהצגה. גם הלל קפון, בתפקיד הראשי של הנער החולם וולט, הוא חלק מקבוצה של שחקנים, שממלאים את הבמה. קפון "מתאבד" על התפקיד, אבל לפעמים נגרר לצעקנות יתר. בסך הכל המשחק שלו טוב ונוגע ללב. גלעד קלטר, בתפקיד המאסטר היהודי, מיקי ליאון – דודו של וולט, וקארין סרויה – אהובתו של המאסטר, מגלמים דמויות נחושות ומחוספסות, שכאילו יצאו מתוך ספריו של פול אוסטר.

"מר ורטיגו" אינה הצגה קלה. זהו לא "בידור להמונים". לא כל תיאטרון היה לוקח על עצמו את הסיכון להעלות על הבמה רומן של פול אוסטר. ברגעיה הטובים ההצגה היא חוויה נדירה. גיבור ההצגה מנסה לעוף – ומתרסק. אבל אני – עפתי על ההצגה.