אחד הדברים היותר מרתקים שנגלו לנגד עיניי – בעת שעסקתי בעיבוד החומרים שהצטברו באמתחתי ועריכתם לכלל ספר על המערכת הפוליטית בישראל, בהיותי פעיל מן השורה במפלגת קדימה – שלצד פיענוח התופעה הדורית הקשה של חולשת המערכת הפוליטית, שהוא לב העניין, צץ ועלה לו סיפור משנה, לא פחות חשוב, והוא "כיצד אנשים טובים מייצרים תוצאות רעות".

בהחלט, ניתן לסכם ולומר שבפוליטיקה אנו ממוקדים-יתר באנשים ומתעלמים כליל מדרכי התנהלותן הירודות של מערכות חיינו הציבוריים ומוסדותיהם. מתקיימת בתוכנו הנחה סמויה שאנשים טובים עם כוונות טובות זה בלבד מספיק כדי לייצר תוצאות טובות. לצערי, לא כך הם פני הדברים.

יוסי שריד הוא ודאי אחד האנשים היותר טובים שהיו בפוליטיקה הישראלית לאחר היעלמותם של האבות המייסדים של המדינה. אך, בראיה מקצועית יותר ובפרספקטיבה היסטורית אנו רואים שיוסי שריד, כמו גם מייסדת ר"צ שלומית אלוני, על אף אישיותם המדהימה והמלל הנשגב שבקע מגרונם ושטף את הארץ, בעוזבם את הפוליטיקה השאירו אחריהם אדמה חרוכה. מערכת הרוסה מפוצלת ומדממת, המייצרת תוצאות רעות לרוב למדינת ישראל.

אף שכולנו נוטלים חלק בתהליכי ההרס של זירת חיינו הציבוריים 'הפוליטיקה', מעניין במיוחד חלקו של השמאל במאמץ הבלתי מודע הזה.

כבר מהדיון הפילוסופי על המוסר אנו למדים שאנשים מוסריים וחברה מוסרית נמדדים קודם כל ומעל לכל על פי תוצאות מעשיהם ומחדליהם. שליחי הציבור שלנו חייבים להפנים זאת. הכוונות הטובות שבלב חשובות עד מאוד, אך הן בלבד אינן ערובה להשגת תוצאות טובות. הן אינן חזות הכול.

השמאל הדוגמתי בישראל הוא שריד ופליט של עידן האידאולוגיות הגדולות של המאה ה- 20. עידן של תהפוכות גדולות ורעיונות נעלים על מעמדו של האדם בעולם וזכויותיו. לאחר שהתגבשו לכלל דגם הדמוקרטיה-הליברלית, רעיונות אלה מתקבלים במדינות המערב כמובנים מאליהם. עתה, יש להרפות מן הלהט הערכי-אידאולוגי ולפנות מקום לדרכי חשיבה נוספות.

עם ערכים בלבד אי אפשר לקום בבוקר ולעשות מעשה ראוי. אין בהם כדי להקנות מנדט על החוכמה האנושית ועל הידע, וגם לא על איזו אמת נצחית שלאיש אין אותה. כדי לתת תשובות הולמות לבעיות ולאתגרים העומדים בפנינו ולמורכבותם של החיים, עלינו להיות מצוידים בשלל כלים ודיסיפלינות מחשבתיות ומקצועיות.

המעבר מערכים וכוונות טובות אל מקצוענות וגישה עניינית לדברים, הוא בלתי נתפס כמעט על ידי השמאל בישראל. אם לא מלמלת שלוש פעמים ביום את מילות הקסם 'הערכים האוניברסליים' הנך אדם בלתי ראוי, פסול וירוד. וכשזה לא הולך והציבור הגדול דוחה אותם מעליו, דעתם של השמאלנים נטרפת. מכאן פתוחים בפניהם שני מסלולים. האחד, להמשיך ולרומם את עצמם מעלה מעלה בערכים האוניברסליים ולהתנשא מעל כולם; והשני, לצאת אל הגויים בחו"ל ולפעול בקרבם כדי שיכפו על עם ישראל העיקש ועם-הארץ את דרכם.

הסופר עמוס עוז, בדבריי ההספד שנשא ליוסי שריד, מדגיש כמובן את היותו חבר במחנה השלום הישראלי – אחד מלוחמיו הנועזים. ומציין כי הוא, עמוס עוז, מודע לחששם של ישראלים רבים מרעיון שתי המדינות ומבין את רחשי ליבם, אך מבחינתו הם בחזקת תינוקות שנישבו, ומורי השמאל ומדריכיו יורו לו את דרכו.

סליחה! שמעתם טוב? מדריכי השמאל יורו לעם ישראל העלוב והנקלה את דרכו. עמוס עוז לא אמר זאת ישירות אך זה השתמע מדבריו.

וכדי להתמודד עם הבעיה הפלשתינית אימץ השמאל הישראלי את מילת המפתח "כיבוש". כי מה יותר נורא ואיום מאשר כיבוש. וכך אנו למדים כיצד המסך השמנוני של הערכים האוניברסליים מעוות את דעתו של השמאל. אולי המציאות מורכבת יותר ובמובנים רבים הכיבוש נכפה עלינו?? ומה חלקם של הערבים בפתרון הבעיה הפלשתינית?? על זאת לא תקבלו תשובה. כי כיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש, ורק אנו אחראים למצב זה. נו, באמת, זה שיקול דעת ראוי?? ומה אם שיקול זה יביאו אותנו לאבדון?? ומה עניין ערכים אוניברסליים להבנת יסודית של התהליכים הפוקדים את אזורינו, לידיעת האסלם והערביות וכדומה, ולחשיבה אסטרטגית.

וכך גם באשר לתחום החשוב בחיינו של חברה וכלכלה. גם כאן נשמע הפזמון החוזר על ערכים והאידאולוגיה. כאילו שהמנטרה הזו משחררת מאחריות ומבטיחה חיי נצח. שהיא נוסחת פלאים פותרת כל. השמאל ממהר להניף את דגל הסוציאל דמוקרטיה ויוצא למתקפה חזיתית נגד הימין על כך שהוא דוגל בניאו-ליברליזם, וכולנו טובעים בים של קלישאות שאיש איננו יודע אותן לעומקן ובוחן את תקיפותם כנדרש.

בהחלט ניתן לסכם ולומר כי הדיון הציבורי בבעיות המשק והחברה כבר מזמן חוצה מפלגות ואידאולוגיות, והוא ענייני ומקצועי יותר.

השמאל איננו יכול להלין על איש מלבד על עצמו. אל לו להאשים את כל העולם ואשתו. התעצמותו של הימין היותר קיצוני בתוכנו נגזרת גם מחולשתו הגדולה, ובכך הוא שותף מלא למצב שנוצר. אין לשמאל סיפור טוב ועדכני לספרו לציבור, וגם לא אתוס לאומי חדש מלכד ומגייס. הוא מזלזל ומתנשא, ולאחרונה, כאמור, פועל נמרצות בקרב הגויים כדי לכפות את דעתו על היושבים בציון.

ואל מלכודת הפתאים הזו – גן העדן האבוד של השמאל – נשאבים אומני ישראל ואנשי הרוח שלה, וכל מי מאתנו שמבלי דעת פועלים עליו בעצמה גדולה הדחפים ה'איחודיים', המאפיינים את הטיפוסים ה'טנטליים' בקרבנו, המתמודדים עם המציאות על דרך הגאולה ("מרד יצירה והתגלות", פרופסור שלמה גיורא שוהם).