Skip to content

עצמאות רוחנית

העצמיות שלנו היא המתנה שלנו לחברה. לכל אדם חשיבות כמו לכל תא בגוף, ולכן תרומתנו הייחודית היא חלק מההבראה של החברה מתחלואיה. הרצון להיות עצמי, אינו רצון אגואיסטי, אלא מצב אלטרואיסטי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אחת המלחמות היותר קשות, המתרחשות בתוכנו בעומק התודעה, סובבת סביב השאלה: האם אני ראוי, או, שאיני ראוי, להיות חלק מן החברה האנושית, כאזרח שווה זכויות, הרשאי לבטא את הפוטנציאלים הטמונים בו בשלמותם.

לא אצל כולנו השאלה כל כך ברורה וגלויה. במציאות יש לה ביטויים שונים אצל בני אדם שונים. רק כשאנו חוקרים את מעמקי התודעה השאלה מתבהרת ומקבלת את צורתה הראשונית. על פני השטח היא יכולה להופיע כתחושות של חוסר בטחון, נחיתות, עליונות, געגוע מתמיד לעולם אחר, נטייה חזקה לחיים רוחניים, התנהגות מסתגרת, התבטאויות ציניות חריפות וכדומה.

רק כששאלה זו נפתרת בתוכנו, ואנו משתכנעים שאנו אכן ראויים, ויותר איננו חוששים לבטא את האמירות הייחודיות שלנו, אנו הופכים להיות בני חופש, וזוכים לעצמאות רוחנית.

עצמאות רוחנית משמעה קבלת אישור פנימי. אישור, שאנו עצמנו מעניקים לעצמנו. עצמאות רוחנית היא החופש להעניק לעצמנו אשרת תושב שווה זכויות, שבתחתיתה החתימה: מאושר. כל חיינו אנו משתוקקים לחותמת זו, כי להרגיש מאושר קיומית, פירושו, להיות אדם מאושר רגשית. כלומר, להשיג את האושר המיוחל.

קונפליקט פנימי כהגנה מפני מימוש העצמיות

ההרגשה שאתה בעל זכויות מלאות בחברה האנושית, בדיוק כמו כל האחרים, ואינך מחוץ למחנה, משמעה שאתה שווה לאחרים. מצד שני, ההרגשה שיש בך פוטנציאלים ייחודיים, שרק לך יש אותם, משמעה להכיר בכך שאתה ייחודי, ושונה מן האחרים. כלומר, הרצון לביטוי עצמי, לכאורה, נוגד את הרצון להשתייך.

קיימת בנו אמונה שורשית הטוענת שאי אפשר להיות בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו. אמונה זו טוענת שהיפוכים חייבים להיות בקונפליקט, שעליהם לדחות זה את זה או לבטל זה את זה. כלומר, שעלינו להיות "או" – "או": "או כזה", "או כזה". לרצות "או את זה", "או את זה".

מסתבר שהשכל ההישרדותי שלנו, שתמיד דואג למעמדו כשליט העליון של תודעתנו, יצר בנו אמונה זו, ושכנע אותנו שהיא האמת היחידה. השכל ההישרדותי שולט בנו באסטרטגיה הידועה בשם "הפרד ומשול". מאחר ומטרתו, כאמור, להגן על מעמדו, הוא מייצר בנו תחושה שיש בנו רצונות מנוגדים, גם, כשהלכה למעשה הם לא מנוגדים, אלא להיפך, הם תומכים זה בזה.

כשמתבוננים בעומקם של דברים מגלים כי במקרה של שני רצונות אלו – הרצון לביטוי העצמי, והרצון להשתייכות –  אין ביניהם ניגוד. הם רק לכאורה מנוגדים. העובדה שאנו שרואים אותם כרצונות מנוגדים נובעת מכך שהשכל ההישרדותי מעוניין שכך נראה אותם. לו יש אינטרס שנאמין שיש ביניהם קונפליקט מתמיד. כך הוא שומר של שליטתו ומגן על עצמו מפני מימוש העצמיות שלנו. כי מימוש העצמיות משמעה יציאה לעצמאות רוחנית, או במילים אחרות, השתחררות משלטונו המדכא כל של השכל ההישרדותי.

הישרדות של תינוק

השכל ההישרדותי שלנו טוען שאדם קונה את מקומו בחברה, על ידי שהוא מזהה את צרכיה וחוקיה, לומד אותם, ומתאים את עצמו אליהם. לשיטתו אדם משתייך לחברה על ידי שהוא קונה את מקומו בה. התשלום על המקום הנקנה הינו העצמיות שלו. אדם מוותר על האמיתות הראשוניות שלו ומפנים את אמיתות החברה כדי להשתייך אליה.

קניית המקום החברתי שלנו מתחילה כבר בגיל כמה שבועות. התינוק חווה אינטואיטיבית שכדי לשרוד פיזית הוא חייב להיות חלק ממשפחה. כדי להיות חלק ממשפחתו על התינוק להתקבל אליה. בחושיו הראשוניים הוא מזהה, כבר בראשית חייו, את המבנה האנרגטי עליו מבוססת המשפחה והוא מפענח את הדרך בה הוא יתקבל אליה. התינוק מבין שהוא יתקבל למשפחתו רק אם הוא יעמוד בתנאים ובדרישות ויכנס למשבצת שחיכתה לו. הוא גם מבין היטב שחייו תלויים בכך. כך אנו בונים את האישיות ההישרדותית שלנו. אישיות זו מנהלת את חיינו החברתיים עד יום מותנו, בדיוק באותו אופן בו בחרנו בתינוקות. כדי לשנות את המצב עלינו לעשות שינוי בסיסי. כלומר למגר את התפישה ההישרדותית שלנו מהיסוד.

תפישת ההישרדות שלנו, כאמור, טוענת – אנו נהיה חלק מחברה אם נוותר על עצמנו. תפישה השמה את הייחודיות האמתית, כלומר את העצמיות עמה נולדנו, כמסכנת את השיוך. מאחר והתינוק עושה את העסקה הפנימית הזו בעודו תלוי בחברה (באימא) במאה אחוז, הופך ביטוי העצמיות  בתודעתנו לסיכון חיים ממשי. בידוד חברתי נחווה אצלנו בכל גיל מנקודת מבט של תינוק. הפחד מפני בידוד חברתי מורגש בנו כאימת מוות של תינוק, גם כשאנו בני אדם בוגרים, לכן בקלות ניתן לאיים עלינו ולכופף אותנו באמצעות נידוי, החרמה, נטישה, בגידה, גירוש.

כאמצעי הגנה הישרדותי, העצמיות שלנו נקברת עמוק והיא מוסתרת מאתנו במעמקיי הלא מודע. המודע שלנו מנוע מלדעת כיצד להגיע אליה. כל עוד אנו תופשים את העצמיות כאלמנט המונע מאתנו שיוך לחברה לא נוכל לשחררה מכלאה.

האמת על העצמיות

ביסודה העצמיות שלנו היא המתנה שלנו לחברה. החברה זקוקה לעצמיות שלנו. אנו נולדנו על מנת שנעניק את עצמיותנו לחברה, ולא על מנת שנספוג את אמיתות החברה אל תוכנו. לכל אדם חשיבות כמו לכל תא בגוף, ולכן תרומתנו הייחודית היא חלק מההבראה של החברה מתחלואיה. כשאנו חיים את ההישרדות, אנו חיים לא את חיינו שלנו, ואיננו תורמים לגוף החברתי את החלק שהיינו אמורים לתרום לו. שבירת "האמת ההישרדותית", אם כן, היא חובה אישית וחברתית בעת ובעונה אחת. הרצון להיות עצמי, אינו רצון אגואיסטי, אלא מצב אלטרואיסטי, ולכן, הרצון לביטוי עצמי אינו נוגד את השיוך, אלא תומך בו.

האמן אינו "יצור חולמני" המסתגר בחדרו ויוצר, כי הוא בורח מהחברה – אפילו אם כך הוא חווה את מצבו. הוא נמצא שם כי החברה זקוקה לאמנים יוצרים, המעמיקים לגעת בעצמם. הפרפורמר, העולה על הבמה, תורם לחברה. הוא אינו רק ילדון, הזקוק לתשואות ותשומת לב. הוא נשאר ילד עבור האחרים שזקנו טרם זמנם. הנביא, המרפא, המחפש הנצחי הם מקדמי החברה ולא היושבים מחוץ למחנה. אדם שחושב על עצמו כחריג ומוקצה, בגלל נטייתו לדבוק באמונת שכלו ההישרדותי, חייב לעמול ולצאת מחווייתו זו, כי זה הוא עצמו שמותיר עצמו מחוץ למחנה, ובכך הוא פוגע בעצמו ובכל בני העולם.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן