כבוד אבוד בקאמרי: הצגה שהולכת לאיבוד

המחזה הנפיץ שכתב האמריקני-פקיסטני איאד אקטאר לאחר נפילת מגדלי התאומים בניו-יורק, לא מצליח להמריא, ועוסק בעיקר בדיבורים. נקודת האור: המשחק הרגיש והאנושי של שרה פון שוורצה

כבוד אבוד בקאמרי: הצגה שהולכת לאיבוד

המחזה הנפיץ שכתב האמריקני-פקיסטני איאד אקטאר לאחר נפילת מגדלי התאומים בניו-יורק, לא מצליח להמריא, ועוסק בעיקר בדיבורים. נקודת האור: המשחק הרגיש והאנושי של שרה פון שוורצה

★★★★★

העיתוי של העלאת ההצגה "כבוד אבוד" הוא מושלם: היחסים הטעונים בארצות הברית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. הפיגועים של האיסלם, הפחד מהאיסלם. המחזה הנפיץ, שכתב האמריקני-פקיסטני איאד אקטאר, מתרחש בניו יורק לאחר נפילת מגדלי התאומים, והוא אקטואלי היום לא פחות. אולי אפילו יותר. לכן הפיספוס גדול: ההצגה של הקאמרי מדשדשת רוב הזמן ולא מצליחה להמריא. על הבמה הרבה דיבורים על גזענות, וגם קצת סקס, שקרים ואלימות.

מה היא עושה איתו. תמם ופון שוורצה. צילום: ז'ראר אלון

עמוס תמם, בתפקיד הראשי, הוא אמיר קאפור, עורך דין מצליח ממוצא פקיסטני, שנקרע בין זהותו האמריקנית החילונית לבין החינוך האיסלמי שספג בבית. עד כדי כך שהוא מודה שאינו מצטער על נפילת מגדלי התאומים. הוא נשוי לאמילי, אמנית אמריקנית יפה ובלונדינית (שרה פון שוורצה), שמנסה להכיל אותו. בפועל – לא ברור מה היא עושה איתו.

לקאפור יש חבר יהודי, אייזיק, אוצר אמנות שנשוי לג'ודי (רות אסרסאי, העובדת במשרד של קאפור. אבל זה לא מפריע לו, לאייזיק, לבדוד באשתו ובחברו, ולנהל רומן סודי עם אשתו  של קאפור. בנוסף, כדי להעצים את הדרמה, מופיע בתחילת ההצגה ובסופה אייב (ערן מור), אחיינו של קאפור, בתפקיד האיסלמי הפגוע, שרוצה לנקום.

הבמאי כפיר אזולאי מריץ את שחקניו על הבמה, כאשר פעולתם העיקרית היא מזיגה חוזרת של וויסקי. ככל שההצגה מתקדמת והטונים עולים, כך מתרבות כוסות הוויסקי שנמזגות. אם הבקבוק על הבמה היה מכיל וויסקי אמיתי (ולא תה או משקה דמוי וויסקי, כנהוג בהצגות), אני בטוח שהשחקנים היו נופלים שיכורים על הקרשים.

קראתי שהמחזה זכה בהרבה פרסים, זה עדיין לא משכנע אותי שמדובר ביצירה גדולה. ההצדקה להעלאת המחזה היא הנושא האקטואלי והחם שלו. הדמויות של המחזאי איאד אקטאר סטריאוטיפיות והדיאלוגים שטחיים ברובם. השעה הראשונה מתנהלת לאיטה ורק בחצי השעה האחרונה ההצגה מתעוררת לחיים, גם אם הסצנות, ברובן, מאולצות.

עמוס תמם עדיין לא השתחרר, כנראה, מהפוזה של המאצ'ו ב"קזבלן" (תפקיד נפלא שלו) והמשחק שלו גס ונעדר ניואנסים. מיכה סלקטר עושה עבודה טובה יחסית וכך גם רות אסרסאי וערן מור. נקודת האור בהצגה היא שרה פון שוורצה, שמגישה משחק רגיש ואנושי, הבולט במיוחד על רקע הצעקנות שמאפיינת את ההצגה.

"כבוד אבוד" הוא מחזה רלוונטי וחשוב, אבל ההצגה הולכת לאיבוד.

★★★★★

העיתוי של העלאת ההצגה "כבוד אבוד" הוא מושלם: היחסים הטעונים בארצות הברית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. הפיגועים של האיסלם, הפחד מהאיסלם. המחזה הנפיץ, שכתב האמריקני-פקיסטני איאד אקטאר, מתרחש בניו יורק לאחר נפילת מגדלי התאומים, והוא אקטואלי היום לא פחות. אולי אפילו יותר. לכן הפיספוס גדול: ההצגה של הקאמרי מדשדשת רוב הזמן ולא מצליחה להמריא. על הבמה הרבה דיבורים על גזענות, וגם קצת סקס, שקרים ואלימות.

מה היא עושה איתו. תמם ופון שוורצה. צילום: ז'ראר אלון

עמוס תמם, בתפקיד הראשי, הוא אמיר קאפור, עורך דין מצליח ממוצא פקיסטני, שנקרע בין זהותו האמריקנית החילונית לבין החינוך האיסלמי שספג בבית. עד כדי כך שהוא מודה שאינו מצטער על נפילת מגדלי התאומים. הוא נשוי לאמילי, אמנית אמריקנית יפה ובלונדינית (שרה פון שוורצה), שמנסה להכיל אותו. בפועל – לא ברור מה היא עושה איתו.

לקאפור יש חבר יהודי, אייזיק, אוצר אמנות שנשוי לג'ודי (רות אסרסאי, העובדת במשרד של קאפור. אבל זה לא מפריע לו, לאייזיק, לבדוד באשתו ובחברו, ולנהל רומן סודי עם אשתו  של קאפור. בנוסף, כדי להעצים את הדרמה, מופיע בתחילת ההצגה ובסופה אייב (ערן מור), אחיינו של קאפור, בתפקיד האיסלמי הפגוע, שרוצה לנקום.

הבמאי כפיר אזולאי מריץ את שחקניו על הבמה, כאשר פעולתם העיקרית היא מזיגה חוזרת של וויסקי. ככל שההצגה מתקדמת והטונים עולים, כך מתרבות כוסות הוויסקי שנמזגות. אם הבקבוק על הבמה היה מכיל וויסקי אמיתי (ולא תה או משקה דמוי וויסקי, כנהוג בהצגות), אני בטוח שהשחקנים היו נופלים שיכורים על הקרשים.

קראתי שהמחזה זכה בהרבה פרסים, זה עדיין לא משכנע אותי שמדובר ביצירה גדולה. ההצדקה להעלאת המחזה היא הנושא האקטואלי והחם שלו. הדמויות של המחזאי איאד אקטאר סטריאוטיפיות והדיאלוגים שטחיים ברובם. השעה הראשונה מתנהלת לאיטה ורק בחצי השעה האחרונה ההצגה מתעוררת לחיים, גם אם הסצנות, ברובן, מאולצות.

עמוס תמם עדיין לא השתחרר, כנראה, מהפוזה של המאצ'ו ב"קזבלן" (תפקיד נפלא שלו) והמשחק שלו גס ונעדר ניואנסים. מיכה סלקטר עושה עבודה טובה יחסית וכך גם רות אסרסאי וערן מור. נקודת האור בהצגה היא שרה פון שוורצה, שמגישה משחק רגיש ואנושי, הבולט במיוחד על רקע הצעקנות שמאפיינת את ההצגה.

"כבוד אבוד" הוא מחזה רלוונטי וחשוב, אבל ההצגה הולכת לאיבוד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן