קשה להכריח אנשים לא לנסוע בשבת, אבל לא מדובר כאן בזכויות מול חובות, ביתרון קואליציוני או בססטוס קוו. מדובר על הסממנים האחרונים של יהדות ברחוב הישראלי. וכמה מילים לעם היושב בציון בשבוע שבו בייניש פורשת

מאת טובה אבן חן 

אין הרבה טעם בניסיון  להכריח אדם חילוני שאיננו בעלים של רכב פרטי שהוא צריך לשבת בבית בשבת משום שאין תחבורה ציבורית. בדיוק כמו שאין טעם להכריח זוגות שאינם מעריכים או שומרים  על קדושת המשפחה היהודית להינשא כדת משה וישראל. אין מקום לכפות על עיר או קהילה רועה רוחני שנבחר בבחירות פוליטיות, ואין אפילו טעם לכפות על מישהו להיות יהודי בניגוד לרצונו.

נושא התחבורה הציבורית בשבת, כמו כל התכונות שעושות את מדינת ישראל מקומה הטבעי של היהדות אינן נגזרות רק מסטטוס קוו או מהסכמים קואליציוניים. השבת, ההפסקה, ההתנתקות מחולין, ממנהגי החול ומרעשי החול. המנוחה, הבריחה מהמוכר אל הרוחני, אל אותו שקט מופלא שיורד על הרחובות כולם, בבת אחת, בערב שבת בין השמשות. זוהי תחושה, שהרבה, הרבה יותר ממצביעי מרץ, מעוניינים לשמר במדינת ישראל.

יום מנוחה שלא מופר על ידי חנויות פתוחות, קניונים רועשים, בתי קולנוע ושעשועים שפתוחים משל היה זה יום חול רגיל. ההשבתה, שממנה נגזר המושג "שבת", היא עיקר השבת. לא החשמל ששומרי שבת אינם מדליקים, לא כל אותם פרטי הלכה דקדקניים שנלמדים ממלאכת המשכן במדבר. עיקר שבת הוא הישיבה בבית, בחיק המשפחה, בלי לצאת מן התחום אפילו אלפיים אמה. ובהערת אגב, כמה אירוני, שמלאכות השבת נלמדות כולן מפרשת השבוע הזה, פרשת 'תרומה'. כנראה שיש השגחה פרטית גם על הנושאים שמועלים לסדר היום של מועצת העיר תל אביב יפו.

כל הכללים כולם בקשר לשבת מאבדים מערכם הסגולי אם חסרה התובנה באשר לכלל המנחה של שבת. לעצור, לשבות, לעקור כל שגרה. מעניין לציין שלפי ההלכה    לשומרי שבת "מיטיבי לכת", אפילו דיבורים של חול אסורים בשבת. אתם זוכרים את המחזמר  Stop the world I want to get off ? עצור את העולם, אני רוצה לרדת ? אז, אני משוכנעת שלא צריך להכביר מילים כדי להתבונן טיפה ולהבין שבשבת מגולם הכלל הזה, של הרצון לשמר את ההתנתקות מהעולם הרגיל פעם בשבוע, כדי לשמור על השפיות של עם. את הכלל הזה  היהדות בישרה לעולם, וגם אם לא כולנו מקפידים על קלה כחמורה, רובנו מבינים ויודעים שאם נתפשט גם מן הסממנים האחרונים שמבדילים אותנו מסתם ארצות מערביות אחרות, הרי שאנחנו נפרדים מן הייחוד שלנו. ואולי, חלילה, העובדות הללו יהפכו את הקבוצות האנטי ציוניות שהוקיעו את העלייה לארץ עוד בזמנו של הרצל, לצודקות. הם טענו כבר אז שאם כל המאמץ שיעשה עם ישראל כדי לשוב לארצו היה כדי להיות ככל העמים, הרי שזו החמצה איומה.

דברים אלה נאמרים בכאב. התחושה של מיליוני אנשים בארץ ובעולם ששומרים שבת היא שבכל סוף שבוע מחדש נעשים ברחבי הארץ מעשים שמרחיקים את עם ישראל ממקור חייו. בניגוד לתחושה של הציבור שלא מגדיר עצמו שומר מצוות, שחש שהוא צריך "לוותר" תמיד בגלל המאזנים הפוליטיים בממשלה, וכאילו הציבור הדתי כופה עליו את רצונו, וכך "נרמסות" זכויותיהם של אנשים לחיות על פי צו מצפונם, הציבור הדתי חש שאולי חלילה בעוד שנים ספורות מדינת ישראל תראה כמו בלגיה וספרד, חפה מסממנים יהודיים כלשהם, כאשר חמץ ומצה, ערלים ונימולים, כשר וטריפה שבת וחול משמשים כאן בערבוביה.

אני מביאה את הטיעונים בדבר יום מנוחה שבועי בשולי הדברים, למרות שהם חשובים גם מן ההיבט של תנאי עבודה. יום מנוחה שאיננו תואם את רוב רובם של אזרחי המדינה איננו יום מנוחה. יום מנוחה שבו אב נדרש לעבוד ולא פוגש את בנו איננו יום מנוחה במובן הנכון של המילה. טרם איגדנו את עובדי הקבלן ואת הזונות, כך שתהיה זו היתממות לצפות שלאדם שעובד תמורת שכר זעום תהיה בחירה אמתית אם לעבוד בשבת אם לאו. לא רק בתחבורה הציבורית, כמובן. אך, כאמור, עיקר שבת איננו יום מנוחה שבועי. מדובר כאן בתורף יתרונו של עם ישראל על פני כל העולם כולו.

ייתכן שהגיעה העת לקבוע יום מנוחה נוסף, מלא, כמו שנהוג בשאר ארצות. שבת לה' ויום ראשון לבילויים. אולי צריך באמת לרענן את ההצעות של השר סילבן שלום לפני שאנחנו מפקירים את הצביון היהודי במרחב הציבורי. וגם, בשבוע שבו פורשת נשיאת בית המשפט דורית בייניש יש לקוות שלמרות שבג"ץ לא יודע להבחין בין צומת הרחובות דוד המלך ושלומציון המלכה לבין צומת קסטינה, כפי שכתב בזמנו ח"כ אורי אורבך, לעם ישראל יהיה השכל הישר לדעת שלא לרמוס את מעט ההבדל שנותר בין יום השביעי לששת ימי המעשה.