הצעת החוק הדרקונית שאושרה אתמול ע"י ועדת השרים לחקיקה, שלפיה תיאסר פתיחתם של בתי עסק בשבת, היא התקפה ישירה על הציבור החילוני. זו הצעה החודרת לחייו הפרטיים של כל אזרח חילוני, המבקש לציין בדרכו את יום המנוחה השבועי היחיד שיש לו. כדרכה של ממשלת נתניהו, זוהי הצעת חוק שנועדה לדרוס את הציבור החילוני, מתוך הנחה שמדובר בציבור של צאן ובקר, שניתן להוביל אותו באף לכל מקום – וגם לסף התהום. ומצידו של נתניהו שיקפצו הכבשים והעגלים החילוניים מסף התהום, או שיקימו קול צעקה – העיקר שהחרדים והדתיים בקואליציה שלו, יביאו אותו לעוד ארבע שנות שלטון.

הצביעות שמתוכה נולדה הצעת החוק הזאת, שמשיתה קנסות בלתי נסבלים על בתי עסק העובדים בשבת – בלתי נסבלת. ח"כ מיקי זוהר (ליכוד), שיזם את הצעת החוק, הסביר כי הנימוק המרכזי הוא נימוק סוציאלי המאפשר לבעלי עסקים יום מנוחה, ורק בטיעון המשני נמצא ההסבר הדתי לסגירת העסקים.
אם באמת העניין החברתי היה בראש מעייניו של ח"כ זוהר, יכול היה ליזום הצעת חוק סוציאלית שלא תערב שמיטה בתשמישי מיטה. ניתן היה למשל לקבוע כי כל בית עסק חייב לשבות באחד מימי השבוע, לפי בחירתו, כדי לאפשר לבעליו ולעובדיו מנוחה. אבל לא זה מה שעמד מול עיניו של יוזם החוק. המניע שלו היה היה שונה לגמרי: הוספת עוד חישוק לחיזוק הקואליציה ועוד קצת הדתה לאזרחי ישראל החילוניים.

לאזרחים החילוניים של מדינת ישראל יש בעיה. זה לא חדש. לבעיה הזאת קוראים מנהיגות. הצרה היא שראשי המפלגות החילוניות מתנהגים כסמרטוטים, ככל שהדבר קשור להתנהלותם מול ראשי המפלגות החרדיות. במקום לדאוג לאינטרסים של הציבור החופשי, המבקש להשתחרר מהכפייה הדתית – דואגים ראשי המפלגות האלה לקואליציה שהם רוצים לגבש, כדי שלישבן שלהם יובטח כסא בממשלה לקדנציה הבאה. וכדי להגיע לקואליציה המיוחלת, יש מבין ראשי המפלגות החילוניות, כאלה שהגדילו לעשות: הם עברו ניתוח מיוחד להארכת לשונם – כדי שלשון זו תוכל ללקק לחרדים במקום המתאים, בכל מצב ומכל פוזיציה. ולא – בנימין נתניהו הוא לא מנהיג היחיד שמתרפס עד עפר מול המפלגות החרדיות. כמוהו, כל ראשי המפלגות החילוניות.

אבל כאן, בסוגיית הצעת החוק הנוכחית, הפליא הליכוד לעשות והתנדב – מבלי שאפילו התבקש – להוסיף עוד משקולת של כפייה דתית על גבו של האזרח החילוני. עוד גרם של כפייה דתית ועוד קילוגרם – בסופו של דבר יישבר גבו של הציבור החילוני, שנאלץ מחד לממן את סחטנות המפלגות החרדיות ומאידך לשתוק ולשתף פעולה עם צמצום חרויותיו.

פעמיים בלבד, בעשרות השנים מאז מהפך 1977, שלטה במדינת ישראל ממשלה ללא חרדים. בפעם הראשונה זו הייתה ממשלה, בראשות אריאל שרון. היה זה בזכות האפשרות שנפלה בידו, להקים קואליציה עם מפלגתו של טומי לפיד ז"ל, שהיה נחוש בעניין הזה של ממשלה ללא מפלגות חרדיות. לא הייתי בונה על נחישות דומה מצדו של יאיר לפיד – שאחרי קדנציה אחת של ממשלה ללא חרדים בראשות נתניהו, החל להראות סימנים מדאיגים של התקרבות לחרדים ולמפלגות הדתיות. לפיד ג'וניור, שנתן בקדנציה הקודמת הנחה מפליגה של חמש שנות פסק זמן, בטרם ייכפה על החרדים הגיוס לצבא – מסמס את כל רעיון השוויון בנטל. את ההוכחה קיבלנו בקדנציה הזאת, כאשר גם מעט העוקץ, שהיה בחוק השוויון בנטל, עוקר לגמרי.

במצב הזה, שבו לציבור החילוני אין מנהיגות פוליטית אמינה, שתגן עליו מפני כפייה דתית – אין מנוס אלא מצעדים של מרי אזרחי נגד הכפייה הדתית. המשמעות של מרי כזה – התנתקות מוחלטת מהממסד הדתי ומנציגיו עלי אדמות ופעילות יזומה נגד הכפייה הדתית.

נכון, צריך ביצים בשביל להכריז על מרי אזרחי נגד גזירות הדת, אבל זה בהחלט אפשרי וניתן לביצוע אם תהיה היערכות מראש ואם יופעל הלחץ הנכון במקומות הנכונים. הלחץ צריך להיות מופעל גם על משרתי הכפייה הדתית, בקרב הפוליטיקאים החילוניים – כמו ח"כ מיקי זוהר. הפגנות מול ביתו בשבתות, זו אפשרות אחת. ויש עוד אפשרויות.

ישנם מספיק ארגונים חילוניים שיכולים להתאגד ולקחת על עצמם את האתגר הזה, אם כי כדי לעשות משהו אינך חייב להיות מאורגן. לכל אחד יש קול שבו הוא, או היא, יכולים לעשות שימוש נגד הממסד המפלה, בעל ההון העושק או נגד הגורמים שמנציחים את השליטה החרדית על חיינו. ניתן למרר את חייו, של כל מי שממרר את חיינו, מבלי לעבור על החוק ואפילו מבלי להקריב קרבן גדול מדי.

דוגמה נפלאה ליוזמה כזאת, אם כי בתחום שונה, ניתנה לנו בשעתו כאשר לאחת מהוועידות הכלכליות לעסקים חדרו פעילים חברתיים והפרו את שלוותם של השרים ובעלי ההון, בהכריזם על הקמת "מדינת הצדק החברתי". דוגמא יפה אחרת נתנו פעילים מתנועת "התעוררות" הירושלמית וסטודנטים, מצוידים בקראוונים, שהקימו בבירה "יישוב חומה ומגדל מודרני" במחאה על מדיניות השיכון בבירה המעדיפה את הציבור החרדי.

מי מבין הנופשים בארץ, שיבקש בשבת לשתות אספרסו או קפה הפוך בלובי, ייענה קרוב לוודאי בשלילה, כי "משגיח הכשרות לא מרשה". אל תהססו לדרוש הסברים מהמלצר, מהמנהל התורן, ממנהל המלון בכבודו ובעצמו – ואפילו ממשגיח הכשרות עצמו. אתם זכאים להסבר הילכתי מפורט, מדוע קפה נמס חם בשבת הוא כשר למהדרין וקפה אספרסו הוא טריפה. אל תתעצלו. לכו אל משגיח הכשרות לחדר (שם הוא מתאכסן, קרוב לוודאי עם כל משפחתו, על חשבון משלם המסים), דפקו על הדלת, העירו אותו משנת הצהרים המתוקה ובקשו ממנו לבאר לכם את הסוגיה ההלכתית הזאת. זה יכול להיות אפילו משעשע למדי. אחרי כמה מאות מקרים כאלה יש סיכוי טוב שמישהו יישבר: או בעלי המלונות שהם אלופי הכניעה לגחמות של החרדים, או המשגיחים ששהות החינם במלונות בשבת תהפוך להם לסיוט.

לסובלים מניסיון השתלטות של חרדים בשכונותיהם: פנו להתארגנויות הקיימות במקומות מגוריכם והצטרפו לפעילות. התארגנויות מקומיות כאלה, כאשר פעלו בנחישות, הצליחו תמיד למנוע ניסיונות השתלטות של חרדים על שכונות חילוניות. במקרה ואין בשכונתך התארגנות מסוג זה דבר עם שכניך, חבריך ובני משפחתך וקח את העניינים לידיים. אחרת, בעוד מספר שנים, תצטרך למכור את דירתך במחיר הפסד ולברוח, כל עוד נפשך בך.

לנוכח הצעת החוק הזו, אם תעבור גם בכנסת, לא יהיה מנוס מחידוש מלחמות השבת. מי שחושב שאין סיכוי לציבור החילוני לנצח במלחמות אלו – שיחשוב שוב. הסיבה לכך שירושלים נפתחה בערבי שבת ובשבתות, להצגות סרטים ולמסעדות לא כשרות, הייתה הפגנות ההמונים של עשרות אלפי ירושלמים. זה היה בשנות ה-80 – כאשר עיריית ירושלים ביקשה לאכוף חוק עזר עירוני שיאסור על הקרנת סרטים בשבת בבית העיתונאים, בית אגרון. עשרות אלפי תושבים חילוניים יצאו להפגנות המוניות מדי ערב שבת. בסופו של דבר הלחץ הציבורי עשה את שלו ושופטת השלום דאז, איילה פרוקצ'יה, פסקה שחוק-העזר העירוני שחוקקה עיריית ירושלים, המצווה שבשבת יהיו בתי העסק סגורים, איננו תקף, כיוון שבחקיקתו חרגה העירייה מסמכותה לפי פקודת העיריות.

עכשיו עומדים הישגי הציבור החילוני בסכנה של ממש. אם יעבור, חלילה, חוק מיקי זוהר בכנסת – בתי העסק שהוא מבקש לסגור יהיו רק הראשונים בתור. זה יהיה תחילתו של מדרון חלקלק שסופו עלול להיות החשכה מוחלטת של יום המנוחה היחיד, ששייך לציבור החילוני לא פחות מאשר לציבור הדתי.