רוח חזקה מניעה את צמרות העצים במדינת ישראל. הפירות הבאושים נופלים זה באחר זה. לפתע, כמו ביד נעלמה קורה הדבר: גבר שלא מכבד את קדושתה של האנרגיה המינית האנושית מוצא את עצמו מוקע קבל עם ועדה. אבנים מושלכות עליו מכל עבר בכיכר הווירטואלית ומעל מסכי הטלוויזיה. בסופו של יום הוא גוזר על עצמו להיות מושלך אל מחוץ למחנה.

אין ספק שזוהי מהפכה בסדר גודל שעדיין קשה לנו לקלוט. בעבר, (ובמדינות לא מועטות, גם בימינו אלו) הושלכו אבנים של ממש על נשים בכיכר העיר. סיפוריהן של הנשים, שהואשמו בהתנהגות מינית לא ראויה והומתו באופנים הכי מזעזעים שניתן לדמיין, מעולם לא סופרו. שמן נמחק, והן לא נכנסו לשום סטטיסטיקה. הן היו כלא היו. מחיקת זכרן מעל פני האדמה נחשב כצעד חברתי נורמטיבי וראוי. צעד שנתפש כחובה מוסרית של כל חברה בריאה.

בימים אלו אנו חוזים בהתהוותה של מהפכה לה ייחלה התודעה הקולקטיבית במשך אלפי שנים. מאז ש"הטוב", הפך בתודעתנו הקולקטיבית, להיות כוח זכרי רוחני שמעבר לגוף, הפכו הנשים להיות האשמות בכל הרוע הקיים בעולמנו. מתוך נקודת מבט מעוותת זו, ניתנה, במשך אלפי שנים לכל גבר על כדור הארץ לגיטימציה מלאה להתעלל באישה על עצם היותה אישה, וזאת מתוך עיוות המהות של האנרגיה המינית של בני האנוש, ניצולה, ביזויה וזיהומה.

אנו קוראים בכתובים קדומים כי בראשית העולם האנושי המתועד, האישה לא נחשבה כאדם. היא נחשבה לכוח פעולה סחיר. ערכה נשקל במספר ראשי בקר, רכוש, או מטבעות. ביוון העתיקה, בה האלות והאלים היו שווי זכויות בממלכת השמיים, היו הנשים על פני האדמה חסרות מילה והשפעה בכל תחום שהוא. הן לא יצאו מן הבית, אלא לעתים נדירות. לא למדו, לא ראו תיאטרון, לא השתתפו בהכרעה משפחתית, חברתית או מדינית כלשהי. הן ילדו וגידלו את ילדיו של הבעל שלהן. אם החליט ראש המשפחה, שאחד מן הילדים שילדה אשתו, אינו מקובל עליו, הוא היה ממיתו, מבלי שלאישה היה זכות לאמירה כלשהי בנידון. הילדים ששהו ברחמה לא היו שלה. היא הייתה רכושו של מישהו, ולה עצמה לא היה דבר משל עצמה, גם לא זכות כלשהי לרצות ולטעון בתחום כלשהו.

במובנים רבים, תודעתנו החברתית מצויה עדיין שם! גם כשמצבנו ברמת החוק הכתוב שונה לחלוטין מאז אותם ימים, הרי שהחוויה הבסיסית הקולקטיבית שלנו עדיין נושאת את זיכרון התקופה ההיא. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבתחום ההכרה התודעתית העמוקה של האדם במיניותו לא חל שינוי בסיסי. העולם פועל חברתית על בסיס מערכת היחסים הקלוקלת שבין הגבר לבין מיניותו.

המיניות הגברית מזה דורי דורות מבוססת על שנאתו של הגבר את הווייתו חסרת הפשרות, כאדם עלי אדמות. הלא מודע הגברי הפנימי, החבוי מאתנו, מתקשה להסכין עם העובדה שאדם הוא ישות המורכבת מרוח וחומר. קשה לו לקבל ולהסכים רגשית לעובדה שאנו חומר חי, המכתיב חוקים נוקשים הכוללים לידה ומוות.

האדם, המפחד מהמוות הלוט בערפל. השונא ומתעב את עצם קיומו כישות חולפת. בן האנוש, שנולד לגוף, ונאלץ להתמודד עם תשוקותיו האדירות, הפנה אצבע מאשימה כלפי האישה ומיניותה. ייאושו של הגבר וחוסר האונים שלו מעצם היותו ישות שאין לה שליטה על גורלה, הפכו אותו לישות בעלת צורך שליטה אדיר. הגבר משתוקק אל הישות הנשית, הניגודית לו, ובאותה עת הוא מתעב אותה על היותה אחראית הלידה והמוות בעולם. אחראית הסבל. בלא מודע שלו הגבר מאמין כי באמצעות השליטה באישה הוא יזכה בשליטה על גורלו. הוא כלוא באמונה שטוענת בתוכו, שאם ידכא את סוסי תאוותיה, וישלוט בהם דרך הדיכוי, הוא יהיה אדון הגורל.

לבד מכמה נקודות קטנטנות ובודדות על פני הפלנטה, נתפשת המיניות האנושית כבר דורי דורות כאנרגיה מזוהמת ומזהמת. אנרגיה מבישה, שאין לה זכות קיום לצד הרוח האנושית הגבוהה. אנרגיה שאינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם חוק וסדר, נימוס, הלכות חברתיות וכמובן, קדושה. האנרגיה המינית האנושית שייכת לעולם אפל, חשוך, בלתי נשלט שיש להצניעו ולדכאו.

האישה בכל החברות האנושיות ייצגה את האנרגיה הזו. מעצם קיומה, האישה הואשמה בטינוף הגבר. בהדחתו מן הטוב. בהסחת דעתו מן העיקר. היא הייתה הכוח המניע לכל החטאים. חוויית האשמה הנשית, הפכה להיות אמת קולקטיבית סמויה. האישה, האמינה בהאשמות שהוטחו בה, ולקחה על עצמה את תפקיד החוטאת בשתיקה מתנצלת ורכונת ראש. זו סיבת הסיבות לשנאת האישה את עצמה.

גם נשים בנות ימינו חיות מתוך אשמה אדירה, מבלי שהן מודעות לכך. אך יותר משהן חוות שהן אשמות במשהו, הן חוות שהן ראויות לענישה. הן יודעות עמוק בתוכן שהן מהות חוטאת, גם אם בעולם לא עשו מעשה לא חוקי כלשהו. תחושת החטא כה צרובה בגנטיקה הנשית – עד כי אין כל קושי לגרום לאישה לכפוף את ראשה ולציית. להיות נחותה. לרָצות אחרים. לדחות את עצמה מן המרכז לשוליים. להרגיש אחרונת הרשימה.

האישה שחווה, במעמקי הלא מודע שלה, שהיא ראויה לעונש, אינה מסוגלת להוציא עצמה ממצבים של סבל והשפלה אישיים, או קולקטיביים. מתוך כך האישה כקולקטיב לא התמרדה אלפי שנים – ועד היום, נשים יחידות, במערכת חייהן הפרטית, אינן מסוגלות לראות את עצמן כראויות לחופש, לשוויון, ולאושר.

בימים אלו, לראשונה מזה אלפי שנים, אנו רואים לנגד עינינו תופעה שמעולם לא הייתה. מהפכה תודעתית בקנה מידה שקשה לנו עדין לתפוש. הנשים מתעוררות מן השקר הקולקטיבי המתעתע, שעיוות את נשיותן מזה דורי דורות. יותר הן אינן מוכנות לשאת באשמה המינית. האישה כבר לא מוכנה לעלות על המוקד בשתיקה.

נשים רבות, אף כי חלקן אינן מודעות לכך, חוות היום תהליך של התעוררות מסיוט בן אלפי שנים. התודעה המתעוררת מכאיבה לגוף ולנפש. שינוי שכזה אינו שינוי של מה בכך. הוא נעוץ בזיכרון הגנטי שלנו, ויושב על מערכות הנשימה והעיכול שלנו, ולכן תלישתו מתוכנו מכאיב ומבלבל. גם הגברים בימינו מתעוררים מן הסיוט בו הם היו כלואים.

ככל שנהיה יותר מודעים לתהליך בו אנו כולנו משתתפים היום, כך התוצאה תהיה יותר משמעותית. אדם חדש יכול להיוולד מתוכנו. אדם שיוכל לראות עצמו בעיניים חדשות. הרבה פחות כקורבן של הקיום. הרבה יותר כמי שהוא חלק שמקדם את הבריאה ואחראי על התפתחותו כאדם.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים