הציונות הדתית היא תנועה אקטיביסטית במהותה, והיא תלך עם האידאולוגיה שלה ככל הניתן רחוק. הדבר היחידי שיכול לעצרה הוא פגיעה בערך החשוב של 'אחדות ישראל'.

לפני כ-15 שנים קראתי שני ספרים מעניינים וחשובים עד מאוד על הציונות הדתית מאת פרופסור דב שוורץ: "ארץ הממשות והדמיון" ו- "הציונות הדתית: תולדות ופרקי אידאולוגיה".

הספר הראשון עוסק במעמדה של ארץ ישראל בהגות הדתית ציונית, וזאת לנוכח התחושות הגאוליות שהתפרצו בקרבה עם שחרור שטחי יהודה ושומרון, וכמובן ירושלים, במלחמת ששת הימים, ומהלך ההתיישבות האגרסיבי בשטחים והקמת ההתנחלויות על ידי גוש אמונים.

הספר השני סוקר את תולדותיה של הציונית-הדתית ואת צמיחת היסודות האידאולוגיים שלה מתחילת המאה ה- 20 ועד לסופה. כיצד פילסה התנועה הזו את דרכה מן השוליים אל מוקדי ההשפעה הפוליטיים והחברתיים.

מדברי הסיכום של פרופסור שוורץ זכור לי במיוחד אמירתו, כי הציונות הדתית היא תנועה אקטיביסטית במהותה, והיא תלך עם האידאולוגיה שלה ככל הניתן רחוק. הדבר היחידי שיכול לעצרה הוא פגיעה בערך החשוב של 'אחדות ישראל'. כל עוד אין פגיעה בערך זה האקטיביזם הנ"ל יימשך.

הציבור החילוני בישראל הוא ציבור מוחלש

ללא צל של ספק, הציבור החילוני בישראל בימינו, דור שני לאבות המייסדים, הוא ציבור מוחלש. הוא הודר והורחק מן המסורת היהודית ובסיסיה השונים, וגם לא קיבל חינוך שיכין אותו היטב לחיים חילוניים לאומיים משמעותיים, איכותיים וערכיים.

על כך ניתן להוסיף, כי התהליכים הטבעיים של היווצרות מעמד ביניים גדול ומשכיל במדינות הדמוקרטיות-ליברליות במערב, וכך בישראל, העלו והעצימו את היחיד ודחקו משהו את הסולידריות ואת הלאומיות. אל תוך הסדק הפעור הזה נכנסה בחדווה רבה הציונות הדתית, על שלוחותיה הגאוליות, בדרכה לכיבוש עוד ועוד מאחזים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. זה השביל בו לקבוצות קטנות ולוחמתיות תמיד יש יתרון.

העיתונאי ואיש התרבות יורם ברונובסקי ז"ל כתב פעם מאמר בשבחי הבורגנות. על כך שאנשים חופשיים ומשוחררים מדאגות-יתר של פרנסה הם גם התשתית החשובה להתפתחות התרבות והיצירה האנושית. אך מאידך, הבורגנות והליברליזם חשופים ופגיעים עד מאד אל מול זרמים אידאולוגיים קיצוניים, וקבוצות לאומניות ימיניות ודתיות. וזה מן הסתם סדרו של עולם, ומצבנו כאן ד'היום.

אם נוסיף לכך את חולשתה הדורית הקשה של המערכת הפוליטית בישראל, והנה לנו הסבר מספיק ממצה על עלייתה של הציונות הדתית אל קדמת הבמה הישראלית באין מפריע.

חששות הציבור החילוני מההדתה של המדינה, והשתלטות הימין הקיצוני עליה הן מופרכות

בהסתכלות רחבה יותר, חששות הציבור החילוני מההדתה של המדינה, והשתלטות הימין הקיצוני עליה הן מופרכות. יותר מכך, ניתן אף להצביע על תהליכים חיוביים של השתלבות הציבור הדתי הנאור בחיי המדינה, תוך קבלת עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, רוחה וערכיה. וכאמור, הגבול יעבור באותו המקום שהציבור החילוני והנאור יציבו קיר ברזל של נחישות ועוצמה חברתית, שכיום נעדרים ממנו.

והסטטיסטיקות מורות על כשליש מחובשי הכיפות שמסירים אותן עוד בצעירותם. וניתן גם להצביע על תהליכים חיוביים בקרב החרדים במדינה. הם יוצאים יותר לעבודה, מתגייסים יותר לצבא, ורבים מהם יושבים על ספסלי הלימודים במכללות ובאוניברסיטאות. ומי יודע מה צופן לנו העתיד. אולי, עוד נחזור ונשנן את השורות המופלאות משירו של ביאליק "לבדי": כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב.

יותר מכך, מאז קום המדינה נוצקו בתוכנו יסודות מספיק חזקים ומושרשים של דמוקרטיה ושל אורח חיים ותרבות ישראלית ייחודית. אינני מזהה איום ממשי על מצב זה. האנרגיות המתגברות את הדבר הן מאוד חזקות ואינטנסיביות, ושום רוח-צד זמנית לא תוכל להן. תנועת המטוטלת ימינה, לה אנו עדים כיום, תמצא את נקודת האיזון החדשה שלה, וכולנו נצא נשכרים מכך.

פרט לחולשה הגדולה המאפיינת את זירת חיינו הציבוריים במדינה, מוסדותיה ומערכותיה, מתקיימים בתוכנו חיים של עשייה ויצירה יוצאי דופן בעושרם בכל התחומים. זה סיפור מדהים שעוד ידובר בו דורות.

אסטרטגיית השמאל להלך אימים על הציבור, תוך הצגת תרחישי קיצון של חורבן והרס, שגויה ונידונה לכישלון. לא זו הדרך. מוטב שיבחן את עצמו טרם יאשים את העולם כולו. הסיפור שהוא מספר ישן וארכאי ואין בו כדי להגדיר אתוס לאומי חדש מגייס ומלכד. כוונות טובות אינן ערובה להשגת תוצאות טובות, ובמונחי השורה התחתונה השמאל רק מחזק את המגמות השליליות שבתוכנו ומגביר את הרוח הרעה המשלהבת.

לדת יש כל מיני נקודת יציאה ואחת מהן היא הגאולה והמשיחיות. כשלוקחים זאת עד הקצה זו כבר לא דת.

עיסוק היתר בשאלת הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא בחזקת טחינת מים. אין בו צורך. רוב מדינות המערב הן גם דמוקרטיות וגם לאומיות-אתניות. כל שנדרש מעמנו הוא לקום בבוקר ולהמשיך וליצור כאן את הישראליות שלנו, ולתת לחיים לעשות את שלהם. וצריך להשאיר גם משהו לדורות הבאים. השאיפה לשליטה ולריבונות על המציאות חורגת ממידת האדם וסופה תמיד דברים לא טובים.

גם באשר לתופעה הקשה של נערי הגבעות ומעשיהם הנוראיים, אין לגלוש אל עבר תחזיות אפוקליפטיות. יש לטפל בבעיה בנחרצות ובכל היבטיה, אך לזכור שזו רק קבוצת קטנה של נוער וצעירים פסיכופטים. לא כל חובש כיפה ראוי לה. והיהדות איננה עיר מקלט לפושעים. כך צריך להתייחס לחבורה הזו. ואם ישנם רבנים שתומכים בקבוצה זו יש לנהוג עמם בדיוק כפי שעלינו לנהוג עם החבורה הפושעת הזו. גם כיפתם לא תכסה על מעשיהם.

ואם על רקע ניתוח המצב הגיאופוליטי באזורינו, ניתן כיום לומר שההתנחלויות אינן עוד הבעיה אלא חלק מפתרונה, בהחלט מקובלת גם עלי האמירה, שהבעיה בישראל איננה בין ימין לשמאל אלא בין רוב מתון ושקול לשמאל וימין קיצוניים.