משהו שרציתי לספר לך / אליס מונרו  לרגע אחד קצר משהו בכריכה המשעממת של הספר ומשהו בשם התואם לכריכה גרמו לי להביט באדישות בספרה של הגאונה הקנדית. כמובן שהתעשתתי מהר מאוד ושמחה גדולה הציפה אותי שהנה הולך ונשלם מעשה התרגום של כל כתבי מונרו, עשרות סיפורים קצרים שהם לא פחות ממופת של כתיבה, בית ספר לדיוק ושיר הלל לרוח האנושית. עד כדי כך. לאור בחירותיה של ועדת נובל לספרות בשנים האחרונות, נחמד שיש את זוכת 2013 שהכרנו כבר קודם, אפילו היטב והבנו לחלוטין מדוע היא ראויה לפרס הזה.

"משהו שרציתי לספר לך" הוא ספרה השלישי של מונרו אשר ראה אור בשנת 1974 והוא כולל 13 סיפורים שגם הם, כמו רבים מסיפוריה, בוודאי המוקדמים, מתרחשים באזורים הכפריים של קנדה בהם גדלה וחייתה את מרבית שנותיה מונרו עצמה ואותם היא מכירה טוב כל כך ומניחה בנופיהם בטבעיות את גיבוריה, בעיקר נשים. ושוב חולפת בראשי המחשבה על כמה  סיפורים אפשר לכתוב על רקע אותו נוף, באותו סגנון לא משתנה, עם נשים שנדמה כאילו הן מכירות זו את זו.. מסתבר שאפשר, והרבה ומדהים לגלות שוב ושוב עד כמה היא טובה הסופרת הזאת ועד כמה היא מרגשת.

משהו שרציתי לספר לך מאת אליס מונרו, הוצאת מחברות לספרות, תרגמה מאנגלית: אורטל אריכה, 256 עמ'

המשומדת / זלמן שניאור  השני בסדרה החשובה של הוצאת דביר, "רטרו" (כן, יכול להיות שדווקא לסדרה הזו אפשר היה למצוא שם קצת יותר עברי..) שמשיבה אל החיים יצירות נשכחות של יוצרים עבריים, נשכחים גם הם. זלמן שניאור הוא שם העט של שניאור זלקינד, מחשובי הסופרים העברים של תחילת עד אמצע המאה הקודמת אשר כתבו ביידיש ובעברית. נדמה לי שלא ממש אסתכן אם אקבע שמעטים קראו משהו מיצירתו ואלו שכן כנראה עשו זאת במסגרת תואר כלשהו בספרות.

"המשומדת" מתרחש ברוסיה הלבנה של טרום מלחמת העולם הראשונה, בכפר קטן בו נולדים ילדה יהודיה וילד גוי שגורלם נקשר בגלל אמו  של הילד המיניקה את שניהם. הקשר בין הילדים מתהדק עם התבגרותם והחברות התמימה הופכת לרומן שהוא שערוריה של ממש בימים ההם. ביילקה היהודיה נעה ונדה בין משיכתה לוואנקה הגוי לבין נסיונותיה להימנע מחיים בחטא ובתוך כך היא מקיימת קשר נוסף, עם גרשון וילנסקי, יהודי אמנם, אך אטרקטיבי הרבה פחות, אשר כרוך אחריה ונכון לגחמותיה. את הספר חותמת אחרית דבר מאירת עיניים של לילך נתנאל.

המשומדת מאת זלמן שניאור, הוצאת דביר, תרגמה מיידיש: ד"ר בלהה רובינשטיין, 463 עמ'

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה – קרול רבקה בראנט  מצחיק כמה ציניות מוציאים ממני ציטוטים נלהבים על כריכות ספרים דוגמת "רב מכר של הניו יורק טיימס" או כריכות סנסציוניות אחרות ובאותה נשימה ממש אני נופל שדוד נוכח כל ספר שיופיעו עליו צמד המילים "רומן התבגרות", שלא לדבר על "רומן חניכה".. ואחרי כל הדבר הזה, רומן הביכורים של קרול רבקה בראנט האמריקנית שראה אור ב 2012 אכן זכה להצלחה עצומה ולא בכדי, כנראה. ג'וּן, נערה מתבגרת בת 14 מנסה לעכל את אבדנו של דודה האהוב פין, צייר ניו יורק שמת ממחלת האיידס. עד מותו פין אינו רק דודה והסנדק שלה אלא גם חברה הטוב ביותר וההסתלקותו מותירה אותה שבורה ורצוצה ובעיקר בודדה. את מקומו בחייה עומד לתפוס גבר מסתורי בו היא מבחינה עוד בטקס הלוויה של דודה וזמן קצר לאחר מכן יצור עמה קשר ויתגלה כבן זוגו לשעבר של פין. לאט נרקם בין השניים קשר של בודדים, כל זאת על רקע שנות השמונים והשתוללות מגפת האיידס, כאשר הומוסקסואליות, אפילו בניו יורק, התקבלה עדיין בחשדנות. בראנט סיפרה שלא ידעה בזמן הכתיבה אם הספר יהיה לבסוף רומן למבוגרים או לנוער ורק עם סיומו ידעה שהוא מיועד למבוגרים. מישהו אחר אמר פעם שהסיבה שאנשים כל כך אוהבים את הסוגה הזאת, רומן התבגרות, היא שרבים מאיתנו ממשיכים לנצח את גיל ההתבגרות שלהם..

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה מאת קרול רבקה בראנט, הוצאת אחוזת בית, תרגמה מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, 403 עמ'

רישיון לשגיאות כתיב / ריטה קוגן  אספר לכם רק על חלק מהסיבות הממש טובות שמצאתי ממש מהר לאהוב את ספרה הראשון של המשוררת (לא תמיד כדאי לקרוא כך למי שהוציא זה עתה ספר ביכורים, נדמה לי שכאן זה בסדר) ריטה קוגן. הכריכה היפה, מידות הספר – צמצום הוא דבר נפלא ברב המקרים, ובעיקר השירים הנפלאים, הנה שניים כאלה: #טִפּוּס לְמִתְקַדְּמִים 1 #מְאַהֲבִים [הַמָּוֶת מַבְשִׁיל לְאַט]  “הַמָּוֶת לֹא קוֹרֶה / בִּזְמַן שֶׁאַתָּה לוֹחֵץ עַל הַהֶדֶק" — / הוּא אוֹמֵר לִי בְּקוֹל מָדוּד, / עֵת יָדָיו נִנְעָצוֹת יְתֵדוֹת־יְתֵדוֹת בִּבְשָׂרִי. / "הוּא מַבְשִׁיל לְאַט, / כְּמוֹ רִמּוֹת שֶׁל זְבוּבִים, / וּמִתְגַּשֵּׁם בִּמְלוֹאוֹ / רַק כְּשֶׁאַתָּה מֵרִיחַ אֶת הַגּוּפָה — / זוֹ שֶׁנִּקְרֵאת לַסֵּדֶר לִפְנֵי הַצִּלּוּם הַמְתַעֵד. / רָאִיתָ פַּעַם רֹאשׁ שֶׁחָטַף כַּדּוּר?" — / הוּא שׁוֹאֵל בְּקוֹל נַעֲרִי / וְשִׁנָּיו הוֹפְכוֹת לְנִיבִים / וּזְקֵנוֹ צוֹמֵחַ פֶּרֶא / וְעֵינָיו מִתְכַּהוֹת / וְסָפֵק אִם אַסְפִּיק לִשְׁאֹל הַפַּעַם — "מַדּוּעַ יֵשׁ לְךָ עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כָּל כָּךְ?

ועוד אחד, יפה לא פחות: #מַצְּבֵי מִשְׁפָּחָה וְרוּחַ [אֲסֵפַת הוֹרִים]  אָבִי וְאִמִּי / נִפְגְּשׁוּ בִּמְזָוֵה בֵּיתִי / אַחֲרֵי שְׁלשִׁים שָׁנָה / שֶׁלֹּא הִתְרָאוּ. / שְׁנֵיהֶם מְרִירִים. / אִלּוּ שׁוֹקוֹלָד הָיָה סַמְמָן / לְיַלְדוּת מְאֻשֶּׁרֶת, / הָיִיתִי נֶחְשֶׁבֶת וַדַּאי / לַיַּלְדָּה הָאֲהוּבָה / עֲלֵי אֲדָמוֹת.

רישיון לשגיאות כתיב מאת ריטה קוגן, הוצאת אלרום, 119 עמ'