מי שלא צפה אתמול בטל פרידמן ובתוכניתו החדשה, 'הכל אבוד', שיקום.

זה בסדר, אפשר לשבת. הרבה פרומואים שמהם ניתן היה לראות את ההומור של פרידמן, את הקריצה שלו, שאנחנו מכירים מכל כך הרבה דמויות בהן צפינו בתוכניות סאטיריות שונות, בנו אצלי ציפיות, אני מודה.

זה לא שהציפיות לא באו על סיפוקן, כלומר, לא לגמרי. היה מצחיק. למדי. מצד שני גם היה קצת חלש, יחסית לפרידמן, האושיה והאגדה. למעשה זוהי עוד תוכנית אירוח שרוצה להיות משהו אחר, ולא ממש מצליחה בכך.

אני מודה שצחקתי מידי פעם, אבל לא מספיק. אהבתי את הדואט של דרך השלום עם סתיו שפיר, שיש לה מספיק הומור עצמי כדי לבצע זאת נכון. אהבתי גם את הנכונות להביא סטנדאפיסט מתחיל, מאוד מתחיל (מתן בלומנבלט, מסכן, תודו, לגדול עם שם כזה, לא היתה לו ברירה אלא להפוך לסטנדאפיסט). בלומנבלט הוא כל כך מתחיל שגם הניסיונות המוגזמים של פרידמן ושל דב נבון לצחוק מכל הלב לא הפיגו את התחושה המעיקה של מבוכה עבור המסכן שצנח ישר לליגה גבוהה מדי.

אומרים שציפיות יש רק לכריות. אמש שלחתי אותן לכביסה, בגעגועים עזים ללובה המיתולוגית. נוסטלגיה זה לא מה שהיה.