מירי רגב מאתגרת, אין ספק. היא מאוד מכוונת 'שכונה', לא גדלה לא על צ'כוב ולא על מוסיקה קלאסית, והיא, לא עלינו, מניפה את דגל המדינה בכל הזדמנות. ובכל זאת, היא מצליחה לפנות לליבם של כל הקהלים שמודרים ומתוסכלים עוד מבחירות 1977 כשבגין, קצין וג'נטלמן, נבחר לראשות הממשלה אבל לא השכיל להעיף את חורשי רעתו ממוקדי התקשורת וה'תרבות' המגויסת בזמן. מאז, אנחנו מתמודדים עם מצב אבסורדי שבו למרות שרוב הציבור נוטה מן המרכז י מ י נ ה , התקשורת והתיאטראות, הוצאות הספרים והעיתונאים, נוטים ש מ א ל ה . עכשיו, כל זה לא חדש.ברם, המדיה והעיתונות העולמית גם היא ממוקמת בשמאל של המפות הפוליטיות.עם זאת, יש להבין מדוע מדינת ישראל בכל זאת מעט שונה.

לאומיות מול לאומנות

ערב הבחירות ב 2013 פגשתי דיפלומט שוויצרי שמכהן בשגרירות בארץ בתפקיד רם. שאלתי אותו לאיזו מפלגה הוא היה מצביע אילו הייתה לו כאן זכות הצבעה, והוא השיב תשובה מפתיעה. למעשה, אמר, אין כאן בישראל מפלגה מספיק שמאלית כמו זו שאני מצביע עבורה בשוויץ, א ב ל, הטעים, אילו הייתה לי כאן זכות הצבעה לא הייתי יכול לבחור בשמאל ראדיקלי משום שהמצב הנפיץ במדינה שונה. זו כל התורה כולה, לעניות דעתי. השמאל בישראל שוכח להיות מספיק לאומי. לאומיות, הנפת דגל המדינה ושירות משמעותי בצה"ל, אינם מפחיתים כהוא זה מההשתדלות להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. ההיפך הוא הנכון. הניסיון לראות כל מחווה לאומית כאקט לאומני פוגעת בנו מול שאר העמים, ופוגעת אנושות בסיכוי לייצר הרתעה רצינית כדי שאויבינו יבינו ששולחן הדיונים וויתורים מצדם, ולא רק מן הצד הישראלי, הם המתכון לכינון הסדר כלשהו.

ריצת האמוק לשלטון

עבור השמאל הישראלי כל האמצעים כשרים כדי להעיף את נתניהו, ו/או כל מנהיג שיקום לימין. אמנים רבים מגויסים לצבא הזה – הפל את השלטון בכל דרך… הם מוכשרים, הם קיבלו את מרבית התקציבים לאורך כל השנים, הם קיבלו במות, הם זכו בכל הפרסים, הם נהנו מעטיני השלטון הימני כי הם יושבים בכל הוועדים והמועצות הציבוריות שקשורות לתרבות ואמנות. הם כל כך הם חדורי שנאה ונקמנות, עד שהם מגייסים את כל הכישורים שלהם ועושים כל ברית – גם לא לגיטימית, כדי להשיג את מטרתם. אה, והם לא עוצרים באדום, ולא בוחלים, באמת לא בוחלים ב ש ו ם  א מ צ ע י. כך ניתן להבין מדוע אישה כמו גילה אלמגור חברה במועצה

הציבורית  של בצלם, ולמה בן זוגה יעקב אגמון, מראיין כמעט אך ורק אנשי שמאל בתכניתו 'שאלות אישיות' בגלי צה"ל, ובמיוחד, למה כמעט כל ראיון שלו מתחיל כמו ישיבת אבל על המדינה הימנית ו ה ר ב ה (הרבה מדי) שאלות מופנות למרואיינים באופן סגור שמחייב מעין 'ניחום אבלים' בשידור. צבאי. ממלכתי. אל תבינו אותי לא נכון, גילה ויעקב אינם 'לא ציונים', הם פטריוטים מאוד, יותר מהרבה מאתנו, גילה באמת רצה כל שנותיה גם בפריפריה כדי להרביץ את משנתה האמנותית-פוליטית, אלא שהם באמת חשים שכל אמצעי כשר כדי להגיע למטרה הנכספת – לגרום לימין לאבד את השלטון, ולכן, הם עושים מעשים שלעתים גובלים בחוסר נאמנות בסיסית למדינה, מגישים לאויב טרף קל בעולם כולו, שלא מבחין בין דם לדם, וחוגג באנטישמיות גלויה בעזרת הדיווח המעוות של 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ועוד.

אמנות ותרבות ממלכתית

נדמה לי שגם האמנים שכעת צועקים נגד הצעת החוק של ח"כ מירי רגב, וגם אלה שיצעקו נגד הצעת החוק של ח"כ שולי מועלם רפאלי בנוגע לאפשרות לסגור עמותות שמפעילות אלימות פיסית או מילולית כנגד חיילי צה"ל  יודעים היטב שלא יעלה על הדעת לעשות כך. אילו הם היו נשאלים בשאלון מנותק האם מותר להפעיל כוח פיזי או אחר על חייל צה"ל, הם היו משיבים בשלילה. הרי מדובר, אני רוצה להאמין שלפחות עבור חלקם , בילדים ובנכדים שלהם… אלא ששוב, הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כדאי להתעכב מעט על מאמר חז"ל זה ממסכת אבות פרק ד' משנה כ"א. ביסוד דבריהם עומד ההבדל המהותי בין רצון פגום לרצון טוב. "רצון" הוא מפתח לכל פעילות, כשמתווסף לו ה"פלוס" הוא הופך הרסני. רצון לא כשר הוא רצון הסותר את עצמו, שאין לו קיום אמיתי מעצם הגדרתו על פי החוקיות שהוא עצמו מקיים. רצון "פלוס" שווה תאווה, אותו ה"פלוס" הוא שיכול להתקיים רק באדם הרוצה כבוד ומקנא, הוא שאחראי לגיבוש המשולש שמוציא את האדם מן העולם.

חברים יקרים, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות… ואולי זה הזמן לבחון באמת האם לגייס את העולם נגד ה'כיבוש' גם באמצעים פסולים, או לסגת נסיגות לא אחראיות וחד צדדיות משטחים. אגב, צריך לשאול אם הנסיגות גם מלבנון וגם מעזה, לא גרמו לנו באפקט בומרנג נזק בלתי הפיך. בכושר ההרתעה, למשל. פגיעה אנושה בתדמית שלנו בעולם ובעיקר מול האויבים שלנו מכל עבר. בואו נקווה שלא נצטרך להיווכח גם בנזקים שייגרמו בגלל ההחלטה הפזיזה והלא אחראית 1709 של ח"כ ציפי לבני, שטרם עמדה במבחן המציאות. אני שוב מבהירה, מדובר באנשים טובים, לעתים טובים מדי, בשמאל הישראלי, שמיואשים ומוכנים לעשות יותר מדי כדי להשיג מטרה שהם סימנו לעצמם. רבותיי, הפלת השלטון איננה מטרה. ואין מצב להכשיר עבורה אמצעים בלתי הולמים עד פליליים.

אמנות ותרבות כללית

גילוי נאות : אותי אי אפשר לקנות לא במוסיקה מזרחית (אם כי את חלקה אני מעריכה) ולא בתרבות ואמנות רדודה. אבל, עיון מעמיק בזוכי התקציבים למיניהם מורה בפירוש שעד שבאה מירי רגב כל מי שמזוהה עם הימין והוא אמן, שחקן ואפילו מוסיקאי – לא זוכה להכרה מספקת. גם במשפחתי יש לי דוגמה חיה לכך.

שחקנים עלובים ופחות מוכשרים ממנו זוכים לתהילת עולם, ולו נותר לקושש את השאריות. אז, מספיק !! מעתה -חלוקה שווה והזדמנות שווה, וטיפוח של אמנות באשר היא, גם אם היא לא מתיישרת עם דעותיהם של חברי מפא"י הוותיקים. הם לא הדמוקרטיה, ואין כאן סתימת פיות. יש כאן הרבה צדק פואטי וניסיון לתת סוף סוף את ההכרה הדרושה לרוב הציבור בישראל, גם בענייני תרבות ואמנות.

אז, מה כן, בכל זאת ?

כפי שהערתי בתחילה, מדינת ישראל לא דומה לארצות מערביות אחרות, שבהן השמאל פועל רק על כר פעולה חברתי. בארץ הכול מאוד מעורבב ולכוד זה בזה. עקב האכילס של הימין הישראלי מצוי בעובדה שהראייה החברתית שלו עדיין לוקה בחסר. כלכלת השוק החופשי המדומה, השחיתות השלטונית (אל יתהלל חוגר כמפתח – לא שכחנו את האתרוג של פואד, ושל שטרית, ואת שורת הדמויות שכבר ישבו ויישבו בכלא על אף האג'נדה המרכז-שמאל שלהם) שנעוצה בעיקר בשיטות, כן, כן, השיטות שהימין למד מרבותיו במפלגת העבודה לדורותיה, הקומבינות, ריבוי הרשויות המקומיות (256 !! אם חשוב מספרן המדויק) לשיטת הבחירות הנואלת, לעובדות המביכות באשר לתפקוד הרשויות השלטוניות כמו שמופיעים היום בדוח על הדרכים לחיזוק שלטון החוק וטוהר-המידות בשלטון המקומי של היועץ המשפטי לממשלה. אם בכל אלה, ובאלה בלבד, היה מתרכז השמאל הישראלי, כי אז, חלק גדול ממצביעי הימין היה חובר למאבקים הללו. זו אגב אחת הסיבות המובהקות לעמעום ההישגים של המחאה החברתית ב 2011 ! קשה היה לימנים להצטרף אליה, לצערי.

כטוענת רבנית מהמחזור הראשון למדתי משהו על הדינמיקה של מתן גיטין. המנטור המשפטי שלי לימד אותי עוד בתחילת הדרך : גט לא תובעים !! עושים את כל התהליך, מציבים את שני הצדדים בפני העובדות בבית המשפט ובבית הדין הרבני, והגט נופל בסוף כפרי בשל. את זה, השמאל הישראלי לא למד, הוא נלחם באמצעים לא לגיטימיים שאינם מקדשים את המטרה ובטח שלא מקרבים את החלפת השלטון. ראו, הוזהרתם.