בספר שיצא לאור ב- 2014 "קורבּנוּתם – אוּמנוּתם" בוחן המחבר ד"ר אלון גן את שורשי השיח הקורבני שהתפתח והתעצם בתוכנו, ומול "קתרזיס הבכיינות המטהרת", המוגדרת על ידו כשיח מנציח, הוא מציע את השיח הריבוני כחלופה שראוי לפתח ולהטמיע.

הצגת הדברים מתמקדת בארבעה מקרי בוחן: קורבנות הלינה המשותפת בקיבוצים; קורבנות ההגמוניה האשכנזית-ציונית – השיח הקורבני המזרחי; השיח הקורבני סביב שארית הפליטה; וקורבנות הנכבה הפלסטינית. בהמשך מציג המחבר את מאפייני השיח הריבוני כפי שהם מופיעים בשבעה תחומי עשייה והגות.

ההקשבה לקולות המנוצחים והבנתם היא חשובה אך עליה להיות תנאי הכרחי לקידום השאיפה הריבונית, פוסק המחבר, ומדגיש מיד כי במובן מסוים הגולם קם על יוצרו וההתקרבנות הפכה למצב של קבע, המעניק יתרונות פסיכולוגיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים.

"התפתח כאן פולחן וידויים מזכך הגורם לרבים מהקורבנות ולרבים מסנגוריהם המלומדים לנתב את אנרגיית העשייה לתיאורים מרשימים של תחלואי המציאות במקום לקבל אחריות לשינוי המצב".

יש לפתח בתוכנו את המורשת ההומניסטית התובעת מכל אדם כיחיד ומכל חברה לקבל אחריות, מוסיף המחבר, ויוצא נגד מפעל הדה-קונסטרוקציה מבית המדרש הפוסט-מודרני שפירק את האדם והפך אותו לקורבן, לתוצר פסיבי של נסיבות, אובייקט סביל הנתון למניפולציות והנדוס ההגמוניה.

"מוטב להדליק נר מלקונן על החושך", מביא המחבר מדברי החכם הסיני קונפוציוס.

הספר הוא קריאה להחלפת "המשקפיים הקורבניים במשקפיים ריבוניים". להמיר את ההרס בבנייה.

וכך מסיים המחבר את ספרו: "הבה ונשיב את האדם הריבון! הבה ונחזיר לשיח הציבורי את מושג האחריות והבחירה! חדלו מהשיח הקורבני ומפולחן הבכיינות המטהרת ופנו מקום למלאכת תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם של המבקשים להיות אדונים לגורלם! הניחו לקורבנות להיות מעצבים ולא מעוצבים, פועלים ולא נפעלים, מממשי מותר האדם ולא מקרבני עצמם לדעת".

זהו ספר חובה לכל מי שמחפש להעמיק את ידיעותיו באשר ליסודות הפרובלמטיקה של חיינו הציבוריים במדינה. זהו עוד נדבך חשוב.

אשר לשיח המקרבן העדתי-מזרחי נאמר כבר רבות בתוכנו ולא הייתי רוצה להוסיף על כך כאן פרט להמלצה לקבלת הדרך של המרת שיח זה בשיח ריבוני.

כן ברצוני להביא כמה שורות לדוגמה משירה של קלריס חרבון – המציינת כי היא עורכת דין, בוגרת אוניברסיטת ייל, שדה עדתית שנחלצה מן הבקבוק ונאבקת על שחרורן של אחרים ממנו, פנתרה שחורה – כפי שהוא מתפרסם בספר זה: תביטו במראה ותגלו כמה אתם מכוערים (האשכנזים) / חמדנים שכמותכם, איך הובלתם אותנו כצאן לטבח / לגזזת, לעוני, לסמים, לתלות, לפינוי מהבתים שלנו / לשואה שלנו היהודים-הערבים / גרמתם לנו לעזוב את מרוקו שלנו / ואני רוצה לצעוק "מלך מרוקו, אולי עכשיו תיקח אותנו בחזרה" / הצל אותנו / לקחתם לנו את הבית היחיד שבו יכולנו להרגיש שייכים / הלעטתם אותנו בציונות, בכיבוש / ומבלי שנתנגד / עטפתם אותנו בארעיות קבועה של כלום / נצחיות של חדלון / מכחישי שואה שכמותכם / מתי גם לסבתא שלי יהיה מספר על היד?

מעניין יותר לעקוב אחר המכניזם של השיח הקורבני באשר לבעיה הפלשתינית. על פי הפלשתינים הם הקורבן ואנו המקרבנים. במרכז שיח זה נמצא אסון הנכבה שלהם.

תהליך מעניין אך מדאיג עד מאוד מתרחש דווקא בתוכנו, וזה הולך כך: השמאל הגאולי-אוטופי, שתפיסת עולמו ממוקדת בערכים האוניברסליים, מרכז בתוכו עוצמות הולכות וגדלות של רגשות אשם אל מול הפלשתינים. בכך מתקיים לו איזה היפוך במשוואה האזורית הקיימת בו אנו הקורבן והפלשתינים הם המקרבנים. וכדי להיחלץ ממצוקתו ולהשיב את המנוחה והשלווה לנפשו ההומנית המתייסרת, ולהביא מרגוע לדיסוננס הרגשי הבוקע אותו, הוא מוכן להקריב את עתידנו כאן בדמות הקמתה של מדינה פלשתינית ריבונית בינינו לבין ירדן, ולעודד תהליכים המפוררים אותנו מבפנים. בקיצור, להעלות את ישראל כקורבן עולה על מזבח העולם כשאהידים של הערכים האוניברסליים. הבנת את זאת ברוך?

לדידו של השמאל אין כאן מקום לשיקולים אסטרטגיים וגיאו-פוליטיים הכרחיים, ולא נדרשת כל בקיאות בידיעת האסלם והערביות. בידו מקל הקסמים של הערכים האוניברסליים הפותר כל בעיה וכל מצוקה בעולם, ודי בכך. ומה באשר לקיומנו כאן? האם גם הוא ערך אוניברסלי? על כך לא תקבלו תשובה מן השמאל. זו שאלה של כופרים שאין לה מענה כשמדובר באומנה דתית כלשהי. ועוד יטיחו נגדך ויאמרו "עזוב אותנו עם המורכבות הארורה הזו של החיים והקשקוש בלבוש על דילמות מוסריות". הכול פשוט וברור – הערכים אוניברסליים וזה כל הסיפור.

ואפשר ללכת עם הדבר זה עוד צעד אחד קדימה ולהציג תמונה כיצד השמאל בפשטנותו וביהירותו מתנהל מבלי דעת כמי שלקח על עצמו, את מה ששמור רק לאלוהים, והוא לעשות סדר עולמי. כמי ששואף לשליטה ולריבונות על המציאות. וכך, אותו שמאל שקורא לימין פשיסט הוא עצמו פועל על פי דפוסים אלה. ושוב, הבנת את זאת ברוך?