עם מותו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, תמה תקופה בישראל. אנו זקוקים כיום לגיבורים לא רק בשדות הקרב אלא גם כמנהיגים מכוננים, הוגי דעות מדיניים ופוליטיים, פורצי דרך בשדות אלה ותעוזת הרוח בצקלונם.

עם היעלמותם של האבות המייסדים של המדינה התפתחו בה מגמות שקיעה והדרדרות שהלכו והתעצמו עם הזמן, וקיבלו ביטוי בולט במיוחד ביצירת טיפוס של 'חברה מייצרת הבעיות'.

ואם איננו שקועים בבוץ כבר עמוק עמוק זה בזכות הכתפיים הרחבות של אותם אבות מייסדים עליהן עדיין אנו נישאים, וגדולתם. בזכות אותן מערכות חיים ותשתיות יסוד שהקימו כאן, וערכי ליבה שאפיינו אותם, ושלא הספקנו לפגוע בהם ולהרסם לחלוטין. בזכות 'החברה החלוצית פותרת הבעיות' שיסדו. בזכות כל אותם הדברים הטובים שעשו.

בהחלט ניתן לזהות כאן את קריסת האתוס הגדול של 'בחורינו הטובים' ו'מלח הארץ', המתייחס לדור הממשיכים אשר יצקו לידיהם של האבות המייסדים, וממשיכיהם. ראו לאן הובילו אותנו אותם 'גיבורי החייל' ששמנו בהם את מבטחנו.

תמה תקופה בישראל. הסתיים לו עידן בחיינו הלאומיים. אנו נדרשים עתה למשהו חדש שלא הכרנוהו מקודם. לדמות חדשה של ישראלי מוביל.

עלינו להוקיר תודה לדור הממשיכים הזה, להסתייע בניסיונם בדברים שהצטיינו והצליחו בהם, ולהכיר בתרומתם הרבה למדינה ולחברה הישראלית. הם דור מצוין, אך מסיבות הראויות לניתוח סוציולוגי בן דורי (ראו למשל ספרו של פרופסור יונתן שפירא ז"ל "עלית ללא ממשיכים"), שלא כאן המקום להרחיבו, הם נכשלו בהובלת המדינה אל עבר העתיד.

הם לא ידעו ולא השכילו להתחדש ולהתאים את אורחותיה של המדינה למציאות החיים המשתנה, ולעצב לאורן את ערכיהם כנדרש. הם הצטיינו בעשיית עוד מאותו הדבר ובשימור המצב הקיים לאין קץ. במציאות זו גם לא יכלה לצמוח בתוכנו מנהיגות לאומית מכוננת וראויה לשמה, שכה חיונית והכרחית, ואנו מצויים בעניין זה במשבר עמוק ויסודי.

זירת חיינו הציבוריים היא הדבר היותר לוהט בעת הזאת בסדר היום הלאומי שלנו. שינו משמעותי לטובה בה, יקפיץ את המדינה למעלה כמה וכמה מדרגות.

אנשים טובים ומוכשרים יש בקרבנו לרוב, אך החיים מורים לנו שזה בלבד איננו מספיק, בבואנו להתמודד עם שאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים.

מהיותי פעיל במפלגת קדימה אני יכול להעיד עד כמה החסר הזה בתוכנו הוא בולט ודומיננטי. אחד אחד, כל יידועי השם והמצליחנים בתחומי חיינו השונים כולל קצינים בכירים במילואים, איש מן החבורה הנכבדת הזו שפגשתי בפוליטיקה לא התרומם לגודל העשייה ואחריות הנדרשים. וכאמור, יש לכך הסברים רבים, שבחלקם נגעתי בספרי על הפוליטיקה "לקראת פרדיגמה חדשה".

בהחלט ניתן להגדיר כיום את המערכת הפוליטית בישראל, על סמלה בנין הכנסת, כמצודה של שמרנות וארכאיות בלב החברה הישראלית הזורעת הרס ופורענות על סביבותיה.

במובנים רבים, האליטות הקיימות כיום בתוכנו הן שמעקבות את השינויים הנדרשים שעלינו לחולל בגזרת חיינו הציבוריים.

זה נובע גם מחששותיה של אותה אליטה לפגיעה בכוח ובתגמולים שרכשו חבריה במהלך השנים, וגם מעצם סיפור הצלחתם האישית הגדולה, ומן העובדה שפוליטיקה איננה נתפסת על ידינו כמקצוע שיש ללומדו.

אנשים מקבוצה זו, המצטרפים לפוליטיקה, רואים בה פלטפורמה שתקפיץ אותם לכנסת ולממשלה, כל היתר איננו מעניין את חבריה. הפוליטיקה איננה נתפסת כישות אוטונומית שיש לה תפקיד מאוד חשוב בקונספט הדמוקרטי. אנו מקשקשים את עצמנו לדעת בוויכוחים על השלום והביטחון וחברה וכלכלה ונדמה לנו שאנו עושים פוליטיקה. ולא היא.

כך, ניתן לראות בפוליטיקה קצינים בכירים במילואים, ראשי רשויות, אקדמאים בכירים ומצליחנים נוספים, שתרומתם לפוליטיקה היא אפס. הם אינם פתוחים ללמוד ולהקשיב. איש לא ילמדם. והם גם יחסמו כל קול ודעה חדשים, במיוחד כשהם נשמעים מפי אנשים שאינם מופיעים ברשימות הסדורות של 'אנשי שלומנו'.

ואין אפילו ילד אחד קטן בתוכנו שיקום ויאמר שהמלך הוא עירום.