אירופה לא יקרה לנו

אנשי "ישראל יקרה לנו" מתכוונים לעשות הכל כדי שהמחירים לא יעלו גם כשיסתיים מאבק השוקולד; בני גרוברמן, ממובילי התנועה, במאמר שפרסם בדף הקבוצה: "יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו" מאת בני גרוברמן מחירי המזון הפכו לנטל כמו מחירי הדיור. משפחה שמוציאה על דיור כ-4,500 שקל בחודש תוציא גם 4,500 שקל […]

אירופה לא יקרה לנו

אנשי "ישראל יקרה לנו" מתכוונים לעשות הכל כדי שהמחירים לא יעלו גם כשיסתיים מאבק השוקולד; בני גרוברמן, ממובילי התנועה, במאמר שפרסם בדף הקבוצה: "יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו" מאת בני גרוברמן מחירי המזון הפכו לנטל כמו מחירי הדיור. משפחה שמוציאה על דיור כ-4,500 שקל בחודש תוציא גם 4,500 שקל […]

אנשי "ישראל יקרה לנו" מתכוונים לעשות הכל כדי שהמחירים לא יעלו גם כשיסתיים מאבק השוקולד; בני גרוברמן, ממובילי התנועה, במאמר שפרסם בדף הקבוצה: "יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו"

מאת בני גרוברמן

מחירי המזון הפכו לנטל כמו מחירי הדיור. משפחה שמוציאה על דיור כ-4,500 שקל בחודש תוציא גם 4,500 שקל בחודש על מזון, וזה היה צריך להיות 30% פחות, או 1,500 שקל לכל הפחות.

בני גרוברמן, ממובילי "ישראל יקרה לנו"

סכום כזה היה הופך אדם רעב לשבע, אדם המתקשה לשרוד היה מצליח לחסוך, ואת החוסכים של היום הסכום הזה הופך לאנשים החיים ברווחה. כך לכולנו היה עתיד.

כשיש כסף פנוי, אפשר לתת גם לחלש, וזה אפילו מגביר את הצמיחה כי נשאר כסף לצריכה. אולי אם יתווספו לכך תחרות ויעילות בייצור, מפעלי התעשייה יצמחו.

ולמה אנו מסכימים לעושק הזה?

במסגרת המאבק אנו משווים בכוונה את המחירים בארץ לאירופה היקרה. בצרפת, גרמניה, אנגליה, ושוויץ מחירי המזון נמוכים, למרות שהשכר גבוה. למרות שעלות הייצור ושרשרת האספקה יקרה, המחירים נשארים נמוכים.

אותם 4,500 שקל, שמשפחה תוציא בישראל, מתורגמים באירופה ל-2,500 או  3,000 שקל. זו התמונה העגומה. היצרנים אומרים שהם עושים עבורנו את המקסימום האפשרי.

כן, הם באמת עושים את זה. הם מוציאים מאיתנו את מקסימום הכסף שהם יכולים.

חברים, חלק גדול מקבוצה זו היה כאן גם בימים הראשונים של מאבק הקוטג'. רק בתום מאבק הקיץ הם הבינו בפני מה אנו, האזרחים, ניצבים. הם מכירים את התסריט, המוכן מראש. התסריט שרוצה למוסס את המאבק.

השוד הלבן. כרזה של "ישראל יקרה לנו"

האם ניתן לזה להתרחש הפעם? האם נקרא בעוד כמה חודשים ששוב עולים כל המחירים, והמאבק לא שינה דבר?

כבר חודשים רבים שעשרות פעילי הקבוצה נוטלים על עצמם פעילות התנדבותית יומיומית. הסברה במדיה, משמרות הסברה בימי חמישי ושישי בסופרמרקטים. במסגרת המחאה מול שטראוס מתקיימות הפגנות מול בתיהם של בכירי החברה במהלך כל החודשיים האחרונים. רק מול ביתה של עופרה שטראוס נערכו מעל חמש הפגנות בחודשיים האחרונים, ועוד שתי הפגנות בסופר השכונתי שלה.

האם הפעם נמכור את עצמנו עבור הוזלה של שקל במחיר "פסק זמן", או אפילו במחיר ערימת חטיפים? שטראוס, תאגיד מזון השני בגודלו בישראל (לא נספור את 16% שלו בערוץ 2), מהווה מונופול בתחומי הקפה, מעדני החלב, והשוקולד. בנוסף, התאגיד שולט גם בתחום הדבש, הממרחים, הסלטים והחטיפים. אנשי שטראוס שולטים ביד רמה במדפי הסופרים.

הם מכתיבים לנו רמת מחירים גבוהה במיוחד, ומה לעשות, גם למתחרים זה נוח. כך הם יכולים להיצמד למחיר הגבוה, ולהרוויח יותר. אנשי התעשייה הזו בטוחים שאנחנו בידיים שלהם. הם בטוחים לחלוטין, שנכעס, נצעק, נקבל שקל, ונמשיך לחייך בטמטום. עולם כמנהגו נוהג. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

 מחירי המזון בישראל הם היקרים בעולם, למרות ששכרנו אינו מהגבוהים. ידענו שקשה ויקר, אך תמיד אמרנו, ככה זה, זו המדינה שלנו. יש לנו בעיות וחיים עם זה.

אך הנה גילינו שזה לא רק המיסים, הביטחון והמחלוקות החברתיות, שמאל/ימין חרדים/חילונים, או כל דבר אחר שניסו למכור לנו. סתם יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו. מונופולים שהעלו את המחירים קצת יותר מדי.

סיפרו לנו שבמקומות אחרים יקר יותר. "אירופה יקרה", היה אומר כל מטייל שחזר ובזבז כספים בבתי המלון ובמלכודות תיירים. בתחילת המחאה, כאשר לימדנו להביט נכון על המחירים, לא האמנו מה אנחנו מבקשים. הסלוגן "רוצים יקר כמו באירופה" נשמע קצת משונה, אך עם הזמן הוא חילחל.

אחת מכרזות המאבק של "ישראל יקרה לנו"

בקיץ האחרון זז משהו אצל האזרחים בישראל. אסור לעצור את זה. לא ייתכן שמחירי המזון בישראל הפכו לנטל לאומי כמו מחירה של דירה.

תחשבו על זה לרגע. בישראל צריך לבנות השנה 40 אלף דירות חדשות. לפי הנתונים, אם מכפילים את זה במחיר דירה ממוצעת (כלל ארצי) ומגלים שמדובר רק ב-40 מיליארד שקל בשנה. שוק המזון בישראל מוערך ב-80 מיליארד שקל בשנה. ממש כפול משוק הדירות החדשות. ואל לנו לשכוח את 56 מיליארד השקלים בשוק הקמעונאי. אלה נתונים מדהימים. בעצם, שוק המזון כפול במחזורו משוק הדירות החדשות לבניה.

מה הפלא שבשוק הזה מתרחש עושק כל כך גדול? אילו מחירי המזון כאן היו כמו באירופה היקרה, השוק היה נחתך כמעט לחצי. איזו תעשיה רוצה שזה מה שיקרה לה? ברור שלא חמשת התאגידים, ורשתות השיווק הגדולות. זו מלחמה אמיתית.

היקף של 80 מיליארד שקל זה מספר שמהווה סכנה לאומית קיומית. זה לא רק הביסקוויט, או הגבינה. זה ההבדל בין עני רעב, מעמד ביניים שלא חוסך, וחברה שאזרחיה מתקשים לתמוך בעצמם, ולא יכולים לתמוך בחלשים. יוקר המחיה מייקר את הכל. הוא מעלה שכר ופוגם ביכולת הייצור, הייצוא והתחרות בשווקים הגלובאליים.

לא ניתן לדברים הללו לחלוף לידינו. אנחנו נחסום, נהדוף ונשנה. זה בידינו. לנו יש זמן, להם אין. אנחנו ממשיכים.

אנשי "ישראל יקרה לנו" מתכוונים לעשות הכל כדי שהמחירים לא יעלו גם כשיסתיים מאבק השוקולד; בני גרוברמן, ממובילי התנועה, במאמר שפרסם בדף הקבוצה: "יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו"

מאת בני גרוברמן

מחירי המזון הפכו לנטל כמו מחירי הדיור. משפחה שמוציאה על דיור כ-4,500 שקל בחודש תוציא גם 4,500 שקל בחודש על מזון, וזה היה צריך להיות 30% פחות, או 1,500 שקל לכל הפחות.

בני גרוברמן, ממובילי "ישראל יקרה לנו"

סכום כזה היה הופך אדם רעב לשבע, אדם המתקשה לשרוד היה מצליח לחסוך, ואת החוסכים של היום הסכום הזה הופך לאנשים החיים ברווחה. כך לכולנו היה עתיד.

כשיש כסף פנוי, אפשר לתת גם לחלש, וזה אפילו מגביר את הצמיחה כי נשאר כסף לצריכה. אולי אם יתווספו לכך תחרות ויעילות בייצור, מפעלי התעשייה יצמחו.

ולמה אנו מסכימים לעושק הזה?

במסגרת המאבק אנו משווים בכוונה את המחירים בארץ לאירופה היקרה. בצרפת, גרמניה, אנגליה, ושוויץ מחירי המזון נמוכים, למרות שהשכר גבוה. למרות שעלות הייצור ושרשרת האספקה יקרה, המחירים נשארים נמוכים.

אותם 4,500 שקל, שמשפחה תוציא בישראל, מתורגמים באירופה ל-2,500 או  3,000 שקל. זו התמונה העגומה. היצרנים אומרים שהם עושים עבורנו את המקסימום האפשרי.

כן, הם באמת עושים את זה. הם מוציאים מאיתנו את מקסימום הכסף שהם יכולים.

חברים, חלק גדול מקבוצה זו היה כאן גם בימים הראשונים של מאבק הקוטג'. רק בתום מאבק הקיץ הם הבינו בפני מה אנו, האזרחים, ניצבים. הם מכירים את התסריט, המוכן מראש. התסריט שרוצה למוסס את המאבק.

השוד הלבן. כרזה של "ישראל יקרה לנו"

האם ניתן לזה להתרחש הפעם? האם נקרא בעוד כמה חודשים ששוב עולים כל המחירים, והמאבק לא שינה דבר?

כבר חודשים רבים שעשרות פעילי הקבוצה נוטלים על עצמם פעילות התנדבותית יומיומית. הסברה במדיה, משמרות הסברה בימי חמישי ושישי בסופרמרקטים. במסגרת המחאה מול שטראוס מתקיימות הפגנות מול בתיהם של בכירי החברה במהלך כל החודשיים האחרונים. רק מול ביתה של עופרה שטראוס נערכו מעל חמש הפגנות בחודשיים האחרונים, ועוד שתי הפגנות בסופר השכונתי שלה.

האם הפעם נמכור את עצמנו עבור הוזלה של שקל במחיר "פסק זמן", או אפילו במחיר ערימת חטיפים? שטראוס, תאגיד מזון השני בגודלו בישראל (לא נספור את 16% שלו בערוץ 2), מהווה מונופול בתחומי הקפה, מעדני החלב, והשוקולד. בנוסף, התאגיד שולט גם בתחום הדבש, הממרחים, הסלטים והחטיפים. אנשי שטראוס שולטים ביד רמה במדפי הסופרים.

הם מכתיבים לנו רמת מחירים גבוהה במיוחד, ומה לעשות, גם למתחרים זה נוח. כך הם יכולים להיצמד למחיר הגבוה, ולהרוויח יותר. אנשי התעשייה הזו בטוחים שאנחנו בידיים שלהם. הם בטוחים לחלוטין, שנכעס, נצעק, נקבל שקל, ונמשיך לחייך בטמטום. עולם כמנהגו נוהג. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

 מחירי המזון בישראל הם היקרים בעולם, למרות ששכרנו אינו מהגבוהים. ידענו שקשה ויקר, אך תמיד אמרנו, ככה זה, זו המדינה שלנו. יש לנו בעיות וחיים עם זה.

אך הנה גילינו שזה לא רק המיסים, הביטחון והמחלוקות החברתיות, שמאל/ימין חרדים/חילונים, או כל דבר אחר שניסו למכור לנו. סתם יקר כאן כי אנו קהל שבוי בידי מונופולים עסקיים, שפשוט הגזימו. מונופולים שהעלו את המחירים קצת יותר מדי.

סיפרו לנו שבמקומות אחרים יקר יותר. "אירופה יקרה", היה אומר כל מטייל שחזר ובזבז כספים בבתי המלון ובמלכודות תיירים. בתחילת המחאה, כאשר לימדנו להביט נכון על המחירים, לא האמנו מה אנחנו מבקשים. הסלוגן "רוצים יקר כמו באירופה" נשמע קצת משונה, אך עם הזמן הוא חילחל.

אחת מכרזות המאבק של "ישראל יקרה לנו"

בקיץ האחרון זז משהו אצל האזרחים בישראל. אסור לעצור את זה. לא ייתכן שמחירי המזון בישראל הפכו לנטל לאומי כמו מחירה של דירה.

תחשבו על זה לרגע. בישראל צריך לבנות השנה 40 אלף דירות חדשות. לפי הנתונים, אם מכפילים את זה במחיר דירה ממוצעת (כלל ארצי) ומגלים שמדובר רק ב-40 מיליארד שקל בשנה. שוק המזון בישראל מוערך ב-80 מיליארד שקל בשנה. ממש כפול משוק הדירות החדשות. ואל לנו לשכוח את 56 מיליארד השקלים בשוק הקמעונאי. אלה נתונים מדהימים. בעצם, שוק המזון כפול במחזורו משוק הדירות החדשות לבניה.

מה הפלא שבשוק הזה מתרחש עושק כל כך גדול? אילו מחירי המזון כאן היו כמו באירופה היקרה, השוק היה נחתך כמעט לחצי. איזו תעשיה רוצה שזה מה שיקרה לה? ברור שלא חמשת התאגידים, ורשתות השיווק הגדולות. זו מלחמה אמיתית.

היקף של 80 מיליארד שקל זה מספר שמהווה סכנה לאומית קיומית. זה לא רק הביסקוויט, או הגבינה. זה ההבדל בין עני רעב, מעמד ביניים שלא חוסך, וחברה שאזרחיה מתקשים לתמוך בעצמם, ולא יכולים לתמוך בחלשים. יוקר המחיה מייקר את הכל. הוא מעלה שכר ופוגם ביכולת הייצור, הייצוא והתחרות בשווקים הגלובאליים.

לא ניתן לדברים הללו לחלוף לידינו. אנחנו נחסום, נהדוף ונשנה. זה בידינו. לנו יש זמן, להם אין. אנחנו ממשיכים.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן