אם יש דבר המפלג ומפצל את החברה הישראלית יותר מכל הוא הסיפור הגדול של "הכיבוש". האם זה מוצדק או שמא זו פיקציה? כן להיפרדות מהפלשתינים, אך לא על דרך הקמתה של מדינת ננס ריבונית שתאחז בגרונה של ישראל.

הדיון הציבורי בנושא הפלשתיני, מחייב התייחסות למספר נקודות חשובות שאין להתעלם מהן.

נתחיל בכך שנאמר, כי להקים מדינה ולהבטיח את בטחונה ושרידותה לדורות זה דבר אלים בכל העולם ושבעתיים באזורינו. מה לעשות, זו המציאות. כמובן שיש דברים שאין לעשותם ואנו כחברה נבחנים על כך.

עלינו להבין שלאיש מעמנו אין שליטה וגם לא ריבונות על המציאות, וכל ניסיון לעשות סדר עולמי, החורג ממידת אדם, גלומים בו יסודות פשיסטיים. איש לא הבטיח לנו מציאות של גן עדן, וישנה איזו מידה של פינוק וחוסר בגרות ואחריות, בחלקה השמאלי של החברה הישראלית, שמסרב לקבל את המציאות האנושית הזו והולך עם האידיאלים שלו עד הקצה, ובכך פוגע במדינתו.

על השמאל, המכנה את הימין פשיסט וגזען וכו', להבין שבשאיפותיו הנסתרות לעשיית סדר עולמי הוא דומה להפליא לימין שהוא כה מתעב.

אנחנו יכולים להאמין בשלום ולשאוף אליו וכך צריך להיות. אך, בעת הזאת מלבד להתמעט, להתמזער ולפגוע בעצמנו אין ביכולתנו לעשות הרבה. הדברים אינם תלויים אך ורק בנו ואסור שנתעלם מכך. להטיל את כל כובד האחריות על עצמנו בלבד, ועוד לפתח רגשות אשם שלא עשינו די, זו טעות היסטורית. על כן, דיבורים עודפים על יוזמה מדינית ואופק מדיני מצדנו מעידים על חוסר הבנה משוועת של המציאות בה אנו פועלים.

קריאה נכונה של המציאות

קריאת נכונה של המציאות היא עוד נדבך בסיפור הגדול הזה המפלג ומפצל אותנו. נכון, קריאה זו כפופה גם לפרשנות ואפשר להתווכח אם זה כך או אחרת, אך מה יותר חזק מן העובדות עצמן. התכחשות למציאות סופה אסונות.

יסוד נוסף המאפיין את השיח הרע הפוקד אותנו מקורו במתן עדיפות להשקפת עולמנו על פני המציאות. כשאנו מרוממים את עצמנו מעלה מעלה בערכים ובאידאולוגיות 'סף המידע המאתגר' שלנו כה גבוה ששום סיגנל חי מן המציאות לא יוכל לו. כך, אין באפשרותנו לקרוא ולהעריך נכונה את הסיכונים המאיימים עלינו וגם לא את הסיכויים החדשים הנפתחים בפנינו.

הימין הקיצוני ידבר על ישראל סבא, על מורשת אבות וההבטחה האלוהית על ארץ ישראל כולה, והשמאל הקיצוני על שלום עולמי שהובטח למאמיניו עוד בהיותם בתנועות הנוער החלוציות. שניהם עוסקים בחזיונות אוטופיים המנותקים מן המציאות.

עלינו לדעת שישראל איננה ניסוי בהיסטוריה, ולא הימור בה. היא לא נוסדה בחסדיהם של הערבים, וכולה רצון שלנו ומעשי ידינו.

אנו שואפים לשלום עם שכנינו הערבים, אך איננו זקוקים לפרישת חסותם עלינו, דוגמת ההצעה הסעודית לשלום, שעיקרה: אנחנו ניתן והם ייקחו, וכל זאת תמורת ערבויות המחזיקות מים ונושאות אופי של חסות ופטרונאז ערבי עלינו. להסדר שכזה אין כל סיכוי. אין בו הדדיות, לא אחריות, וגם לא נכונות לפשרות היסטוריות מרחיקות לכת, המעידות על השלמתם עם קיומה של ישראל באזור.

הקמת מדינת ננס פלשתינית בינינו לירדן בגבולות 67 לערך וירושלים המזרחית בירתה, בהסתברות גבוהה עד מאוד תהפוך למלכודת פתאים. ואין דבר הזוי יותר וחסר אחריות בעת הזאת מאשר לעשות כן. אבו מאזן יכול להירצח או ללכת לעולמו מיד למחרת ההסכם שיחתם עמו, החמאס ישתלט על שטחי הגדה, והחזון הנפלא מבית מדרשו של השמאל יגיע אל קיצו, כשאנו במצב אסטרטגי נחות לאין שיעור ושאין חזרה ממנו.

רוב מאמרי הדעה מבית מדרשו של השמאל הישראלי מתעלמים כמעט לחלוטין מדברה של המציאות. זה בולט במיוחד לנוכח האירועים הנוראיים הפוקדים את אזורנו. כמעט ואין לקרוא חומר של השמאל העוסק בניתוח יסודי ומקצועי של המציאות סביבנו. שום דבר הנוגע לידיעת האסלם והערביות ולחשיבה אסטרטגית וגיאו-פוליטית.

לדידו של השמאל הכול תלוי אך ורק בנו. מהערבים אין לדרוש דבר. להם יש רק זכויות, ומכאן שאנו כובשים.

לערבים מותר ללחום על רצונותיהם ושאיפותיהם, על פי משנת השמאל, ואילו אנו מנועים מלעשות כן. עדיף שנהיה כבושים על ידי הערבים וייתמו כל ייסורי מצפוננו. אנו אכולים רגשות אשם כה גדולים שכדי להיפתר מהם עלינו להפוך ממקרבנים לקורבנות.

המלכוד הגדול של השמאל בישראל הוא שכל קיומו כמעט נגזר מן הערך "כיבוש". טול את הערך הזה ממנו ועילת קיומו תמה. כל כך הרבה אנשים בשמאל הוויתם כולה מתמקדת בכיבוש אז מדוע שיוותרו על האוצר הגדול שנפל בחלקם.

וכדי להמשיך ולהתמיד בחזון הנפלא של שלום עולמי, וזאב עם גדי ירבץ, יש להציב מולו רע גדול ונורא. ומה יותר רע מכיבוש.

שטחי יהודה ושומרון הם שטחים שנויים במחלוקת ולא שטחים כבושים

המרשתת מלאה בחומרים רציניים הנוגעים למעמדם של שטחי ארץ ישראל כפי שהוגדרו על ידי המעצמות הגדולות, חבר הלאומים והאו"ם. פירוט רב על כך ניתן למצוא גם בספרו הנפלא של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", וגם בספרים נוספים דוגמת ספרו המלומד של היסטוריון הציונות בני מוריס "1948".

מניתוח העובדות עולה, כי שטחי יהודה ושומרון הם שטחים שנויים במחלוקת ולא שטחים כבושים. אכן, חיים שם ערבים המכנים עצמם פלשתינים ויש לשאוף להיפרדות מהם, אך את זאת יש לעשות שלא על דרך הקמת מדינה ריבונית פלשתינית שתאחז בגרוננו, תרתי משמע. משהו שלא היה קודם לכן ואין לו כל הצדקה.

טענות השמאל שהימין מעדיף את ארץ ישראל על פני מדינת ישראל היא סיסמה נהדרת, אך בשום פנים ואופן איננה תחליף לדיון מושכל ורציני באשר לפתרונות האפשריים לבעיה הפלשתינית. היא סוג של בריחה מן המציאות, וכמותה יש עוד רבות שתרומתן לדיון שלילית.

חכמת הרבים אל מול מיעוט אוטופי

חששותיו של מרבית העם מהקמתה של מדינה פלשתינית, החכמה הקולקטיבית הזאת נראית משכנעת הרבה יותר מאשר החזון האוטופי אותו מוביל השמאל. על אנשיו לכבד את הכרעת הרוב ולא לחרוג מכללי המשחק הדמוקרטי. הם אינם מושכלים ונשגבים יותר מאחרים. ושום דיבור על כך שטובת המדינה לנגד עיניהם וכל שהם רוצים הוא להצילה מבורותו של ההמון, איננו יכול להתקבל ואיננו מצדיק התנהלות העומדת בסתירה לחוקי המדינה וליסודותיה.

אם נדע לכלכל את מעשינו בתבונה נוכל גם לזהות במציאות הקשה שסביבנו אפשרויות חדשות שלא חלמנו עליהם קודם, שהם בבחינת הפתעה בהיסטוריה. נבין גם שתפיסת הפוליטיקל קורט, האמונה בערכים האוניברסליים והעכשוויות המאפיינת את המערב, אינם מתאימים לאזורינו, ומוטב שנאמץ גם משהו מחכמת יושבי האוהלים של מדבריות ערב, מתפיסת הזמן הערבי-אסלמי הנודעת ומאסטרטגיית הצומוד, ההודנה וג'יהאד שלהם.

עלינו להתנגד בתוקף להקמתה של מדינה פלשתינית שיש בה רק הבטחה לאיום מתמיד על ישראל. אם הערבים רוצים להקים מדינה שכזו אז שיעשו כן בשטחיהם הנרחבים. זה לא ענייננו. על מדינת ירדן להכיל את הפלשתינים בתוכה. וכשזה יתאפשר אנו ניתן את חלקנו בהיפרדות מחלקים נרחבים משטחי יהודה ושומרון שיועברו לריבונות הישות החדשה שתקום, אך בפירוש לא את מרביתם. בראיה שכזו ההתנחלויות אינן הבעיה אלא חלק מפתרונה.