★★★★★

אני לא יודע אם שקספיר היה חותם על הפרשנות הפמיניסטית של הבמאית דליה שימקו ל"חלום ליל קיץ" שלו. אני חותם. כי שימקו באה לביים מאהבה וגם מכאב של אשה שעברה כמה אהבות גדולות בחייה, ולא כולן שמחות.

הקומדיה הרומנטית "חלום ליל קיץ" עוסקת באהבה אסורה, בתשוקה אובססיבית, בשיגעון ובעולם מכושף, מלא קסם ופחדים, שבו צועדים כולנו, האוהבים והנאהבים. העולם של שימקו הוא עולם שוביניסטי, שבו הנשים נאמנות ויציבות באהבתן, ואילו הגברים בוגדנים וההפכפכים, ומוכנים להקריב את האהבה על מזבח האגו. בסוף תמיד הגברים אשמים. בסדר.

יש בהצגה כמה קטעים יפים וקומיים, אבל המשחק, בדרך כלל, חסר אנרגיה, והבימוי מבקש יותר יצירתיות ומקוריות. "חלום ליל קיץ" יכולה וצריכה להיות חגיגה מטורפת, נועזת, מנפצת מוסכמות ושוברת גבולות. ההצגה של אנסמבל אספמיה – זורמת, קלילה, שמחה, אבל לא הולכת עד הסוף – ולכן לא מצליחה להמריא.

אנסמבל אספמיה, בהנהגתה של שימקו, הוא תיאטרון אחר, מסקרן ומעניין. לא כל הניסויים התיאטרונים מצליחים – זה טעמם של ניסויים. השחקנים טובים ומסורים, מצליחים להתמודד עם השפה של שקספיר ונראים על הבמה כמו קבוצה מגובשת ואיכותית. אציין לטובה במיוחד את עודד מנסטר המקסים בתפקיד הראשי של השדון פוק ואת אסתי זקהיים האחת והיחידה.

למרות החלום הלא מלהיב יצאתי מההצגה עם מסר אופטימי: אל תפסיקו לחלום ובעיקר אל תפסיקו לאהוב.