הדיבוק. זוהי סדרה שלמה של עבודות שיצר ליפשיץ לאחר הראיון ההוא. הראיון שערכה עמו נרי לבנה והודפס בהארץ בשנת 1998. אותו ראיון שליפשיץ התכחש לו, אמר שדבריו סולפו, אך לא נסלח לו. דרך ההתמודדות שלו היתה להמשיך לעבוד וליצור.

סדרת הדיבוק מתארת אותו עצמו, לא לראשונה ולא לאחרונה בחייו. את הניגודים, השסעים בתוך נפשו של אדם ואמן. הוא צייר חולי נפש, סוטים חברתיים כמו בני סלע, והפך גם אנשים מרכזיים שסטו למושא עבודתו.

אורי ליפשיץ היה אמן מחאה. הוא הציג את החברה הישראלית והאנושית באור הלא מחמיא, עם מעין פלורוסצנט קר ישר לפניה. הוא היה חבר בחבורות אמנותיות רבות ואף בכסית, ומרד בכולן כמעט. בסופו של דבר, היה תמיד האינדיווידואליסט שאינו מניח לאיש או לחבורה כלשהי לכבול אותו.

כבלי עבודתו ולשונו היו משוחררים תמיד, הוא היה שנוי במחלוקת אך תמיד גם נערץ. במשך תקופות ארוכות רכשו רבים את עבודותיו למרות בוטותן. כפי שאמר הוא עצמו, העבודות שלו לא היו כאלה שניתן להציב באמצע הסלון ולהתגאות ברכישת אמנות עכשווית אסתטית.

עבודות רבות של ליפשיץ אינן מוכרות לנו. הן עדיין מאוחסנות בביתו, ולא רבים מתעניינים בהן. לצורך העמדת התערוכה הזאת במוזיאון הרצליה נדרש חיטוט רב של האוצרים ועדיין נדמה כי רב הנסתר והמורכב על הגלוי והפשוט. נדמה כי בכל יצירה ניתן למצוא עוד כמה רבדים נפשיים, רגשיים, גופניים וחברתיים אשר עדיין לא נידונו.

מומלץ לקרוא על האמן לפני שהולכים לבקר בתערוכה.