הנשים בעולמנו, כולן, מכילות בתוכן חלק מכושף, מבלי שהן מודעות לכך. הוא מצוי במקום כה עמוק וראשוני, שרובנו מרגישות רק את תוצאותיו ולא את הכישוף עצמו. אלו שכן מודעות לכישוף מגלות עד כמה קשה להשתחרר ממנו. כישוף זה, בו אנו נתונות, מקורו בילדות, ותחת השפעתו כל אישה דוחה בתוכה, למשך שנים רבות את רצונותיה העצמיים, את עוצמתה ואת עצמאותה.

נשים אמיצות, שחוקרות לעומק את נשיותן, מגלות בכאב חוויה קשה: הן חוות שאביהן גזל מהן את רצונותיהן העצמיים, או, שהן עצמן מסרו לו את רצונותיהן בשלב כלשהו בילדותן. חוויה זו אינה מדויקת כמובן, והיא חלק מחוויית הכישוף. הרצונות העצמיים קיימים. איש לא לקח אותם, אלא שהם מוחבאים ואסורים למגע.

בעקבות אובדן החיבור לרצונות העצמיים, הבת הקטנטונת הופכת להיות "בובה ממוכנת", ומאוחר יותר היא מתבגרת להיות "אישה ממוכנת" – אישה הפועלת כאוטומט, כשחלק גדול מרצונותיה מוטים ומושפעים על ידי האחרים. במקביל היא חווה שליבתה ועצמיותה מוחבאות ואילמות, והיא אינה יודעת לבטא מעשית ורגשית בעולם המציאות את עוצמתה ואת האמת הפנימית הגרעינית שלה.

ישנן נשים שלא חוות את חווית הכישוף, אלא מרגישות מקוללות. נשים אלו חוות שנאסר עליהן להיות מאושרות, ושנאסר עליהן ליהנות, לאהוב, ולהיות אהובות. הן לא מצליחות למצוא אהבה אמתית בחייהן. איכשהו הן מוצאות עצמן מחוברות שוב ושוב לגבר, אותו הן חוות כאדם אטום, לא קשוב, כמשפיל, או, כמדכא. מדכא את צעדיהן החיצוניים, ו/או, את עולמן הפנימי העשיר.

הקללה, או הכישוף הנ"ל, אינם שייכים רק לעולם האגדה. הם מתוארים גם בתנ"ך, בסיפור הגירוש מגן העדן כשנאמר: וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.

בסיפור תודעתי, ראשוני זה, גורשה האישה מגן העדן בצירוף שתי קללות נוראות מפי יהוה אלוהים. הוא קלל את אימהותה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ"
ואת זוגיותה: "הוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ ".

הגירוש התודעתי מגן העדן, פירושו – גירושה הפנימי של האישה מן הקשר שלה עם עצמיותה.

כל אישה, בילדותה, בעקבות הקשר שלה עם הוריה, בלא קשר למי שהם, ובלא קשר לאהבתם או אי אהבתם אותה, נתלשת מן השורשים הנעוצים באדמה התודעתית שלה. תלישת השורשים מן האדמה התודעתית הופכת את האישה לחסרת רגליים פנימיות, ועל כן תלותית ונשלטת.

במצב הכישוף (או הקללה) רצונותיה האמתיים של האישה אינה ידועים לה. קולה האמתי אינו נשמע בעולם, ואינו נשמע גם לאזניה שלה. היא מופעלת על ידי רצון זר, כשהקול, שמכתיב לה את פעולותיה, הוא קול גברי פנימי, לו היא סוגדת בכניעה, ואותו היא מבקשת לרָצות בכל מאודה. קול זה דורש ממנה להיות חפץ נאה, ויעיל, אך ריק מעצמיות. הוא דורש ממנה לדחות את הווייתה העצמית. לדרישה זו מלווה איום קשה – שאינו מדובר – אך הוא נחווה היטב אצל האישה – במידה ולא תוותר על עצמיותה, היא עלולה למצוא את עצמה ללא בית, ללא הגנה, ללא מזון, ולמות. במקביל, בדרך כלל, במציאות חייה, קיים גבר בשר ודם, התואם את הקול הפנימי.

לאחרונה אנו שומעים יותר ויותר על מצב אבסורדי בו גברים סמכותיים גורמים לנשים בוגרות, אינטליגנטיות, וחופשיות – לכאורה, לשרת את רצונותיהם המיניים. על פניו נראה שהן משתפות פעולה מתוך הסכמה מלאה, למרות, שהן טוענות, מאוחר יותר, שלא חפצו בכך כלל. הסיבה לכך היא שהן פועלות מתוך הכישוף. למרות שמדובר באישה בוגרת, ולא בקטינה, שפועלת, כביכול, מתוך הסכמה, אין מדובר באישה מודעת, אלא באישה מכושפת, שאינה מסוגלת לבטא את רצונותיה האמתיים, והיא פועלת כאוטומט צייתני. בובה, הפועלת על פי הוראות הפעלה שהוחדרו במוחה כקודים.

האישה המכושפת עושה את פעולותיה מתוך התמסרות שלמה, אם, כשליחה בשירות גבוה, ואם, כמשרתת כנועה. היא מוכנה לתת את נפשה וגופה עבור שירותה. אין זה משנה אם זו האימהות שלה, או הקריירה שלה, או מילוי יעודה כמצילת העולם. בכל מקרה היא נותנת מעצמה את מאת האחוזים שלה. בתמורה, היא רוצה רק הכרה חיצונית – אך, זו, למרבית התיסכול, לעולם אינה מגיעה. היא רוצה שאדונה (אביה, בן זוגה, גבר סמכותי אחר, אלוהים, או העולם כולו) יכיר בכך שהיא נפלאה. שהיא הכי טובה. שהיא האחת ויחידה. שהיא הנבחרת.

מלחמה פנימית אדירה

העובדה, שהיא שבויה בכישוף, ופועלת כמשרתת של כוח חיצוני, שהושתל בה, ומנהל את חייה, גורמת לה לחוות בתוכה, במקביל לכניעות, גם שנאה נוראה לשובה שלה, ולעצמה. היא רוצה להשתחרר וגם לנקום בזה האוחז בה (בתוכה), ומנטרל אותה מלהיות היא. את מלחמותיה הפנימיות היא עושה פעמים רבות באמצעות האוכל. היא אוכלת מתוך שנאה וכעס, מתוך הענשה לאדון הפנימי שמנטרל את רצונותיה. היא רוצה להכחיד את הכוח, ששובה אותה. היא אוכלת מתוך רצון להרוג. פעמים, היא ממש רוצה לטרוף בחמת זעם את החלק שאוחז בקוד הכישוף. פעמים היא אוכלת רק מתוך רצון להמרות את פיו ולנצחו בגניבות קטנות אסורות. את הרעב של גופה היא אינה מכירה כלל, כי גופה אינו מתקשר עמה. היא רעבה מתוך ייאוש, בדידות, שנאה למצבה, לעצמה, לשליט שלה.

זירת האוכל זו הזירה היחידה בה האישה הכלואה הקבורה באדמה, מרגישה שהיא יכולה להערים על השובה שלה, ולעשות ככל העולה על רוחה. הפה-האוכל זו הטריטוריה שלה. טריטוריה, בה היא חופשיה לעשות כרצונה. בתחום הפה-האוכל, היא האדונית הקובעת, ואי אפשר לשלוט בה, לעומת זאת, בתחום הפה-המדבר, היא מנוטרלת לחלוטין. שם מופעלת עליה מרבית השליטה הכשופית.

כתוצאה מכך שהפה הופך לזירת המלחמה, יופיעו באזור גופני זה הרבה בעיות רפאיות. נוסף על בעיות האכילה, יופיעו כאבים ומחלות ב: חניכיים, שיניים, גרון, עורף, מיתרי הקול, בלוטות התירואיד, הפרה-תירואיד ועוד.

עיוורון, חרשות ואילמות רוחניים

הנסיכה המכושפת שבתוכנו אינה נראית לעינינו. היא פועלת בתוכנו כשאנו בנתק ממנה. היא פועלת, אך עינינו עצומות מלראות אותה ואת מוטיבציית הפעולה שלה. אישה יכולה להיות, במקביל להיותה מכושפת, גם דמות נשית חזקה, בעלת דעות חופשיות ונחרצות שכוללות ליברליזם, פמיניזם, אהבת הזר וכדומה, אך מתחת לאלו מתחבאת המכושפת, שגורמת לה לפעול באופן לא מודע, בניגוד לדעותיה המוכרזות. כתוצאה מכך היא יכולה בתנועתה בעולם לדכא את עצמה ואת הסובבים אותה מתוך גסות לב, מבלי שהיא יודעת שהיא עושה זאת. נהפוך הוא – היא בטוחה שהיא קורבן ואף פעם אינה הדמות החומסת.

הכישוף פועל את פעולתו על העיניים, האוזניים והגרון. העיניים והאוזניים הפנימיות מתעוורות ומתחרשות רוחנית (ולפעמים נחלשות גם פיזית) והגרון נחסם. הגרון החסום אינו מעביר דרכו את הצלילים של תדרי העצמיות, העולים מן הגוף, אל עבר המוח. החושים, שמופנים רק החוצה, אינם מצליחים לקלוט את האותות העולים מבפנים. העיניים והאוזניים שמנועות מלהקשיב פנימה, אינן קולטות את אותות החיים והרגש שבאים מתוך הגוף, והן מצפות תדיר לקבל מן העולם החיצוני תגובות מאשרות קיום.

הראש שלנו אמור לקלוט רצף של שדרים קיומיים מן הגוף, ולתקשר עמו. מאחר והוא אינו מקבל כל שדר מן הגוף, הוא פונה החוצה לקלוט הדים לתנועת הגוף ופעולותיו בעולם. אך הדים חיצוניים אלו אינם משודרים בקביעות ואינם אחידים. יתרה מזאת, פעמים ההדים משדרים אותות שליליים, המייצרים חוויה של חוסר קיום, או קיום שלילי ומיותר בעולם. במקרים אלו האישה, שאינה נטועה באדמה, חווה את האמת התודעתית שלה: היא מגלה שמתחתיה אין אדמה אלא תהום, והיא נופלת מטה, אל תוך בור חשוך ומפחיד.

כך נוצרת התלותיות הנשית, בגבר חזק, יציב ויודע. האישה מדמה כי הגבר שלה הוא הסלע האיתן, המייצב את חייה, ומגדירם. הוא נתלית בו כדי שיהיה עבורה רגליים. לאמיתו של דבר היא דורשת ממנו, מבלי שהיא מודעת לכך, שיהיה המעכב של עצמאותה, והשליט המאיין את פנימיותה.

יותר מכל היא רוצה ממנו אישורים, על קיום עולמה הפנימי האוטנטי, שנמחק מתודעתה. אלא שפנימיותה אילמת לאוזניו, שקופה ונטולת צורה עבור עיניו, בדיוק כמו עבור עיניה ואוזניה שלה. וכך, הוא אינו רואה אותה האמתית, ואינו שומע את זעקות כאבה כלל.

האוזניים המכושפות אינן מאבדות רק את יכולת הקשב הפנימי, אלא גם חלק מחוש שיווי המשקל (המצוי באוזן). אוזניה מאבדות את התקשורת עם האדמה, וכך יציבותה נפגמת, והיא זקוקה לגורם חיצוני מייצב. גם בלוטת האצטרובל שלה, (המצויה במוח, מאחורי העין השלישית), מאבדת אחוזים ניכרים מיכולת הניווט. העולם הופך להיות נטול "צפון" ברור וחד. אין לה יותר מפה פנימית, שעוזרת לה לשמור על כיוון פעולה, וכך היא מוצאת עצמה אבודה בעולם חסר קואורדינטות.

החרשות לקיום העצמי, חוסר שיווי המשקל, וחוסר האוריינטציה הופכים אותה לחפץ קל משקל, קל ערך ונטול הגדרה עצמית חד משמעית, המבקש לו בעלים כדי שיהפכו לבעל ערך וינתב אותו לכיוון פעולה ברור.

הפעלת קוד הכישוף

מה שמפעיל אצל האישה, את קוד השליטה, הוא צליל קולו של הגבר, וניגון דיבורו, כשהוא מכנה אותה בשמה. כשהוא משדר לה בקולו, שהוא נזקק לה (גם אם היא רק מדמה זאת). אוזניה נפתחות לשמוע את צליל קולו בניגון תדרי שמה, והיא מטביעה אותו במוחה הצמא לסמכות המפעילה. גם מראה אטרקטיבי של חלק מפניו (עיניו, ריסיו, שפתיו…), שמשדר רגש רך או מיניות, או נשיקת פיו,  מעוררים את הכישוף לפעול. דרוש זיק קטנטן כדי שהכישוף יתעורר וגבר חדש ייקח לידיו את חוטי ההפעלה של האישה הממוכנת (לפעמים, זו יכולה גם להיות אישה). כך הוא הופך להיות הבעלים של רצונותיה. היא נכבשת ומעניקה לו את הזכות להיות עבורה הראש, החפץ בה, המעניק לה ערך, מנהל אותה ומושל בה.

כשהאישה נפתחת להשתוקקות עמוקה, היא חווה התעוררות אדירה. היא פורחת. הנסיכה הנמה מתעוררת בה. אך נסיכה זו איננה האישה הפנימית בעלת הרצונות העצמיים, אלא הדמות הנרדמת-מתעוררת, נרדמת–מתעוררת, לצלילי קולות חיצוניים. יחד עם התעוררות התשוקה, אוטומטית פועל בתוכה כישוף המשילות, שאביה הטיל על רצונותיה. היא הופכת להיות מלאת חיים ושמחת עשייה אך בעצם, מבלי שהיא מרגישה היא מופעלת מרצונות חברתיים חיצוניים לה ולא ממרכזה. היא עשויה להאמין שהיא מגשימה את רצונותיה העמוקים ביותר, בעוד שהלכה למעשה, רצונותיה העמוקים קבורים באדמת תודעתה, והיא פועלת מתוך אמונות חיצוניות שהוחדרו בה.

עוצמת העצמות

החלק שמנוטרל מלהישמע באוזני האישה ישירות הוא קול עצמיותה. קולה הראשוני הפנימי, שמקורו בעצמותיה. במקום לשמוע את צליל תדרי השלד שלה, המשדר לה נוכחות יציבה מתמדת, היא שומעת את חלל הרחם שלה. את הריק שבו, ואת הצורך התדיר שלו להתמלא.

על האישה נאמר, בסיפור התנכ"י, כי נבראה מצלע. היא לא נבראה, כמו הגבר, מאדמה לחה, ומנשיפה יהוואית. היא נבראה מעצם פנימית קשה.

האישה אמורה להזדהות עם עצמותיה ושיניה, לא עם חלליה, ולא עם בשרה ודמה. שם מצויה העצמיות שלה. עליה להבין חווייתית, שעצמותיה מקורן באדמה, והן לא "נלקחו" מגוף הגבר, כפי שהיא מדמה (על פי הסיפור התנכ"י), ולכן היא אינה שייכת לו. עצמאות האישה היא פונקציה של הכרה פנימית עמוקה בעצמותיה ובשיניה – כחומרים קשים ויציבים שמקורם אדמה, שהם בלעדיים שלה, ושל נשמתה הנצחית, ולעולם הם לא יתפוררו לגרגירי אדמה, גם לאחר שתמות.

אלא שהאישה מפחדת מעצמות האגן שלה, הרחבות ומלאות העוצמה. עצמות אלו עוטפות את האיבר הרך מלא העוצמה בעל כוח הבריאה, הרחם. בגלל היותה בעלת האיבר מביא החיים, היא חרדה מעצמה ומיכולותיה הנשיות, ולכן היא מנטרלת את רצונותיה העצמיים. חרדתה מעצמה ומעוצמתה כילדה, היא שגורמת לה לתת לאביה את הכוח לנטרל אותה ולשלוט באגן שלה. היא נותנת לו לחדור אנרגטית לירך הימנית שלה.

במקביל, הילדה מנתקת עצמה מן הירך השמאלית שלה – ומחדירה לשם את האנרגיה של אימה. כל עוד הירך השמאלית של הבת, מחוברת לאנרגית האם, האישה אינה יכולה לקבל שדרים ישירים מאימא אדמה, והיא נותרת תלושת שורשים.

הזדהות עם הרחם

מאז ומעולם החברה שדרה לבת הצעירה שרחמה יכול להביא עליה אסון. היא עלולה להיאנס, להיכנס להיריון לא רצוי, או שהיא עלולה להפוך לזנותית ולהרוס את השם הטהור של המשפחה. היא מבינה שעליה להיות מושגחת על ידי סמכות אחראית יודעת. אלא שפעמים רבות הסמכות האבהית היא סמכות חסרת גבולות. סמכות שפורצת את הגבולות המקודשים, וחודרת אל התחום המיני של הילדה – אם זה פיזית, או אנרגטית-רגשית בלבד. ככל שהאב של הילדה יותר מיני, פרוץ, או חסום, סגור, או חסר איזון רגשי, כך הילדה תהיה יותר מקוללת. ככל שהאם יותר אדישה ועיוורת לצרכי הבת ולמצוקותיה, (כמו לצרכיה העצמיים), כך הבת יותר תלושה מהאדמה, ויותר נתלית באב, כסמכות המעוותת את שיווי המשקל שלה. הדפורמציות בעמוד השדרה, חוסר הסימטריה של האגן, כאבים במפרקי הירך וכדומה נובעים מן הסיבות המפורטות לעיל.

אישה שמכושפת על ידי אב שתלטן במיוחד, ברצותה למצוא לעצמה בן זוג כלבבה, או לבטא את עצמה בחופשיות בעולם, תגלה שאביה ניצב על רגליו האחוריות ואומר לה (בתוכה) – את שלי, ולעולם לא אמסור אותך לגבר אחר, או לעולם (הגברי) בכללו. כל עוד האישה שבויה בקללה זו, היא לא תוכל להביא את עצמה במלואה בשום תחום של ביטוי.

דמות זו, מיוצגת בתנ"ך על ידי רחל, בת לבן, האב המניפולטיבי, השתלטן, שאינו מוכן למסור את ביתו האהובה ליעקב. הבת שנותרה עקרה שנים רבות מאד.

במקרים רבים, האישה חווה שאסור לה לצאת לעולם, לא כי אביה שומר אותה לעצמו, אלא כי היא חטאה בגילוי עריות (אנרגטי) עמו. היא מאמינה שחטאה הנורא (שקבור בלא מודע שלה) יתגלה לעולם ברגע בו היא תפתח את פיה ותתבטא בחופשיות.

אישה, הנושאת משחר ילדותה חוויה של אשמה מינית, לעולם תהא בעיני עצמה אסורה לעולם – ותמיד תצטרך להיאבק בתוכה על זכותה לחיים מלאים. האשמה המינית נטועה בנו הנשים, כחלק מהווייתנו הנשית. גם אם מעולם לא עשינו חטא כלשהו, וידינו צחות כשלג – חוויית החטא חיה בנו, ומנהלת את חיינו. הנקודה העיקרית, אליה אנו, הנשים המתפתחות, אמורות להפנות את תשומת ליבנו, כדי לשחרר את עצמנו, ואת העולם מקללתו, היא – השחרור מחוויית האשם הנוראה, שאנו נושאות בעצמותנו, מעצם ההיוולדות שלנו כנשים בעלות כוח הולדה.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים קודמים