★★★★★

זה היה אירוע מוזר. קשה לכנות את מה שראיתי בשם תיאטרון. בטח לא תיאטרון אוונגארד ופורץ גבולות כפי שמבטיח הפרומו. הגבולות היחידים שהוא איים לפרוץ אלה גבולות הסבלנות שלי. סיפור המסגרת הוא על שישה רוקרים מתבגרים, שנתקעים עם הסיטרואן הלבנה והישנה שלהם ביער מושלג. הם בדרך להגשמת חלום – להקים פארק שעשועים. למקום נקלעת איזו גברת משועממת והם מציגים בפניה את הרעיון שלהם.

על הבמה של תיאטרון ירושלים – מכונית סיטרואן אמיתית ויער מושלג, וקבוצת שחקנים שמשתעשעים בינם לבין עצמם, מפריחים בועות סבון, מנפחים שקיות פלסטיק ענקיות ומלמדים את הגברת לגלוש על שלג. אחרי שמתרשמים מהתפאורה – הסיטוציה לא מלהיבה. אולי מטרתו של הבמאי והיוצר פיליפ קאן היתה ליצור תמונה יפה ומסוגננת. קאן בא מהתיאטרון החזותי, ומבחינתו  השיג את מטרתו. הבמה אכן מיוחדת, ברקע מוזיקה נוסטאלגית והאווירה חלומית משהו.

אבל על הבמה לא קורה הרבה, וזו הבעיה הבסיסית של ההצגה. אין דרמה, אין אקשן, אין תשוקה. הכל מתנהל באיטיות, פה ושם יש הבזקים של הומור. חיבבתי את השחקנים, הם בהחלט יוצרים סימפטיה בזכות הנוכחות התמימה והצנועה שלהם. זה לא מספיק כדי ליצור תיאטרון. כולם נראים כמעט אותו דבר, אין דמויות ייחודיות או פעולות מעוררות השראה. השחקנים משרתים את התפאורה והסגנון, ואת הקונספט של הבמאי והמעצב.

עיקר שכחתי. השחקן שגונב את ההצגה הוא כלבלב קטן וחביב, שמתרוצץ בין השחקנים וגם מנסה לפלוש לאולם ולרחרח את הקהל. הכלבלב בהחלט אמין וזוכה להרבה ליטופים ופינוקים מהשחקנים,  וגם זכה להכי הרבה מחיאות כפיים מהקהל.

אם לסכם את מה שראיתי על הבמה – "המלנכוליה של הדרקונים" היא הצגה על כלום שעשויה בצורה מסוגננת, לעיתים אפילו מקסימה. כלומר, מדובר בעטיפה מרשימה, אבל התוכן דל. ההצגה, אם אפשר לקרוא "הצגה" למה שראיתי על הבמה, הותירו אותי בסיום מאוכזב וקצת מלנכולי.