★★★★★

הסיבה העיקרית להעלאת ההצגה "מה עושים עם ג'ני" היא ליא קניג. הקומדיה האמריקנית הקצת קיטשית, שכתב דונאלד ויילד וביים הלל מיטלפונקט, כאילו נוצרה בשבילה. אחרת, אין באמת סיבה לתיאטרון הלאומי (עדיין?) "הבימה" להעלותה: יש מחזות טובים יותר, חריפים יותר ומצחיקים יותר.

קניג משחקת אישה בת 75, שמסרבת להפסיק לחיות בגלל שהגיעה לגיל מסוים. היא מורדת בזקנה ורוצה להישאר צעירה לנצח ולחגוג על החיים. היא מגלה מחדש את הסקס ומנפנפת את הבנות שלה (מאיה מעוז וריקי בליך), שרוצות להחזיר אותה לתלם. הן מזדעזעות מציורי העירום שלה, מהמאהבים שלה ומהחיבור שלה לרוקרים צעירים.

גם מי שלא משתגע על קניג, כמוני, לא יכול שלא להוקיר אותה על ההופעה האנרגטית שלה. קניג, כלת פרס ישראל, עוד מעט בת 87, כובשת את הבמה, רוקדת, שרה, ולקראת סיום ההצגה אפילו נותנת כמה קטעי סטנדאפ. גם קניג לא עושה חשבון לגיל, קניג היא ג'ני וג'ני היא קניג, וההצגה הזו, בלי קשר לרמתו של המחזה, היא תעודת כבוד לשחקנית הזו. נכון שהמשחק שלה מוגזם, מה שפוגם באמינות, אבל אפשר לסלוח לה. בעיקר כאשר ברגעים השקטים היא נוגעת ללב.

לצידה מופיעה דבורה קידר, בתפקיד חברתה ה"פולניה", שמרימה לה להנחתות. קידר, שמתקרבת לגילה של קניג, היא קומיקאית נפלאה – ושתיהן לא עושות חשבון לא לגיל, לא לתרגיל ולא למה שיגידו עליהן. הקהל אוהב אותן והן אוהבות את הקהל, ומה צריך שחקן יותר מזה.

מעבר לסיטואציות הקומיות, המחזאי וויילד רוצה לומר משהו על הפחדים שלנו מהגיל ומהזמן שעובר, ועל הבחירות שלנו לחיות כפי שאנו רוצים באמת ולא כפי שהחברה הבורגנית מצפה מאיתנו. מהבחינה הזו "מה עושים עם ג'ני" היא קומדיה קצת עצובה ומעוררת מחשבות, ויחד עם זאת מאוד אופטימית.